הגמרא עצמה מקשה מה קרה בט"ו באב שהפך ליום טוב גדול מכולם, ומצביעה על שישה אירועים היסטוריים שהתרחשו ביום זה במהלך הדורות. האירוע הראשון מבחינה כרונולוגית הוא "יום בו כלו מתי מדבר". יום בו התבטלה בעניין מסוים גזירת המרגלים במדבר "הזה יפלו פגריכם ולא תבואו אל הארץ".
אבל מה באמת קרה באותו יום? איך בדיוק התגלה הנס? הרב שמאי גינצבורג בספרו "אמרי שמאי" מביא הסבר מרתק שפותח לנו חלון אל הסיפור המופלא הזה.
בחטא המרגלים נגזר כי כל 600,000 הגברים בני הדור ההוא, בין הגילאים 20 לשישים, ימותו בחולות המדבר. זו הייתה גזירה קשה ומרה – דור שלם נידון למות במדבר בלי לראות את הארץ המובטחת.
מדי שנה בליל תשעה באב, היו הגברים שהגיעו לגיל שישים, חופרים לעצמם שוחות בקרקע ונכנסים לתוכם. זה היה מחזה מזעזע – אנשים בוגרים, אבות משפחה, שיודעים שהגיע זמנם ומכינים את עצמם למות. כשהאיר הבוקר הם כבר לא היו בין החיים ולא נותר אלא לכסות אותם בחול.
שנה אחר שנה, דור אחר דור, המחזה החמור הזה חזר על עצמו. המדבר הפך לבית קברות ענק, וכל משפחה בישראל ידעה שהגזירה הזו אמתית ולא משנה מה – מי שמגיע לגיל שישים במדבר, מת.
הגיעה שנת הארבעים במדבר ונותרו 15,000 אחרונים (אחד לחלקי ארבעים מ-600,000) שהיו אמורים למות באותה שנה. זה היה הקצה האחרון של הגזירה, המפגש האחרון עם הגזירה הנוראה הזו.
הם נכנסו בליל תשעה באב לתוך השוחות וציפו למותם, כמו שעשו אחיהם במשך 39 שנה לפניהם. הלילה עבר איטי ומעמיק, הם סגרו עיניים וחיכו לרגע בו הנשמה תעזוב את הגוף.
והנה האיר הבוקר והם זכו לראות את השמש מאירה. הם קמו מהשוחות בתמיהה גדולה – מה קרה? למה הם עדיין חיים?
עלה בדעתם כי טעו בספירה ועוד לא הגיע תשעה באב ולכן גם בלילה הבא נכנסו לאדמה, וכך בלילה אחריו. יום אחר יום הם המשיכו את הטקס המסורתי – בלילה נכנסים לשוחות, בבוקר קמים בתמיהה ובחיים.
אבל הספירה שלהם הייתה נכונה. תשעה באב כבר עבר, עשרה באב עבר, אחד עשר באב עבר. הם המשיכו לחפור ולהיכנס לשוחות כל לילה, אבל בכל בוקר קמו בריאים ושלמים.
עד שהגיע ליל ט"ו באב וראו את הירח מלא והבינו שכבר הגיעו לחצי החודש – והגזירה התבטלה! לא טעו בספירה, לא היה ערבוב בלוח. פשוט הקב"ה החליט לבטל את הגזירה ו-15,000 האיש הללו זכו לחיות.
המדרש מתאר: "דכיון שהתמלאה הלבנה בליל ט"ו באב אמרו: דומה שהקב"ה ביטל גזירה מעלינו ועשאוהו יום טוב". רגע הגילוי הזה היה מרגש עד דמעות. אנשים שהכינו את עצמם למות במשך שישה ימים, פתאום הבינו שהם חיים וינותר בחיים.
הירח המלא הפך להיות סמל הגילוי. אותו ירח שמאיר בליל טו באב הפך להיות עד לנס הגדול הזה. מאותו יום, ט"ו באב נחקק בזיכרון העם כיום הנס הגדול, יום שבו הקב"ה הפך את הגזירה הקשה לישועה.
הנס המהפכני הזה גרם למשה לקום ולהתפלל על עצמו. לאחר שראה כי התעוררו רחמי שמים ובטלה שבועת ה' "במדבר הזה יפלו פגריכם", עלה בליבו כי השבועה החמורה תתבטל גם ממנו וגם הוא יזכה להיכנס לארץ.
"וכיון שראה משה שבוטלה הגזרה מאנשי דורו, ביקש שתבוטל גם ממנו", כפי שמביא אמרי שמאי. זו הייתה התקווה שהעוררה בו את הסדרה של 515 התפילות שהתחילה באותו יום.
הסיפור הזה מלמד אותנו כמה שיעורים עמוקים:
על כוח התקווה: גם כאשר הכול נראה חסום וגזר הדין ברור, תמיד יש מקום לתקווה. 15,000 איש הכינו את עצמם למות, אבל הקב"ה החליט אחרת.
על זמן הנס: הנס לא קרה מיד בתשעה באב. הוא התגלה רק בט"ו באב, אחרי שישה ימים של מתח ולא-ודאות. לפעמים הישועה לוקחת זמן להתגלות.
על הסימנים: הירח המלא היה הסימן שעזר להם להבין שהנס קרה. לפעמים אנחנו זקוקים לסימן חיצוני כדי להבין שהמצב השתנה.
על השמחה הגדולה: כשהנס התגלה, השמחה הייתה כה גדולה עד שהיום הפך ליום טוב הגדול ביותר. שמחה של חיים שניצלו, של גזירה שבוטלה, של עתיד שנפתח.
כאשר אנו חוגגים ט"ו באב, אנו זוכרים את הנס הגדול הזה. אנו זוכרים ש-15,000 איש קמו מהשוחות שלהם וגילו שהם חיים. ואנו מאמינים שגם היום, הקב"ה יכול לבטל כל גזירה קשה ולהפוך כל צרה לישועה.
היום שבו הירח הציל 15,000 איש הוא תזכורת נצחית לכך שכל עוד אנחנו חיים – יש תקווה, ושמתי שנראה הכי חשוך יכול להיות בדיוק הלילה שלפני הבוקר המאיר.
