מעניין לשים לב לכך שלוח השנה היהודי מזמן שתי קבוצות ימים בנות "שלושה שבועות". הקבוצה הראשונה היא זו שנכנסנו אליה כעת: שלושת שבועות האבלות על חורבן ירושלים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, והקבוצה השנייה היא שלושת שבועות הסליחה והשמחה שבין ראש השנה לשמחת תורה.
הדמיון בין שתי הקבוצות הוא לא רק בכמות הימים שבהן, אלא גם בנושא שעוסקים בהן: בשתיהן עוסקים בחשיבות ה"נדרים". בערב ראש השנה עורכים התרת נדרים בבית הכנסת ואחר כך תפילת יום הכיפורים מתחילה עם נוסח "כל נדרי". ואילו בימי "בין המצרים" קוראים בכל שנה את פרשת "מטות" שהיא המקור העיקרי למצוות הנדרים.
מה הקשר הפנימי בין שתי התקופות הללו? מדוע דווקא בזמנים הללו עוסקים בנדרים?
לגבי הימים הנוראים ההסבר פשוט: כותבת הגמרא בנדרים כג: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יאמר בראש השנה כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל." השיטה מקובצת מוסיפה: "בני אדם נודרים ושוכחים הנדר ואין באים לפני חכם להתיר ועוברים בשוגג. [לכן] תקנו שבתחילת יום הכיפורים בפתיחת תפילותיהם, יתוודו ויתחרטו מנדריהם".
בעומדנו בתחילת השנה החדשה, ובערב ימי הדין והמשפט, אנו מוסרים מודעה מראש על כל הנדרים שנדור בשנה הבאה ועלולים לשכוח מקיומם, שיהיו מבוטלים לכתחילה. וכן מבקשים מחילה על הנדרים שנדרנו בשנה שעברה ושכחנו מקיומם והם מקטרגים עלינו ביום הדין.
אבל מה הקשר בין סוגיית הנדרים והשבועות לעובדה שפרשת מטות נקראת תמיד בימי בין המצרים?
מעניין לציין את דברי הגמרא שמספרת כי חלק חשוב בחורבן ירושלים אירע בשל הפרת שבועה. גורם חשוב בחורבן העיר היה העובדה שמלך ירושלים הפר את דברתו למלך בבל. המלך צדקיהו היה האחרון בין מלכי יהודה לפני החורבן. הוא נשבע לנבוכדנצר לשמור לו אמונים, אבל בסופו של דבר ביטל השבועה ומרד בו. הוא הובא לבבל בידי חיילי נבוכדנצר והומת באכזריות.
מספרת הגמרא בנדרים סה,א: "'וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלוקים' (דברי הימים ב לו) – מאי מרדותיה? מצא צדקיהו לנבוכדנצר כשהוא אוכל ארנבת חיה. אמר נבוכדנצר שיישבע שלא יגלה זאת ונשבע לו. רצה צדקיהו לבזותו וביקש מהסנהדרין לבטל השבועה. שמע נבוכדנצר שמבזים אותו והביא לפניו את הסנהדרין וצדקיהו, אמר להם איך ביטלתם השבועה שלא בפניי ואיך לא דחיתם את צדקיהו? זהו שכתוב באיכה 'ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון'… ששמטו כרים מתחתיהם [ולא היה להם מה להשיב]".
כך שהימים הללו מזכירים שבעתיים את חובת הזהירות במלים ומשמעות קיום הנדרים.
אבל יש כאן רובד עמוק יותר. בגמרא בכורות ח מסופר על שנים עשר וויכוחים שניהל התנא רבי יהושע בן חנניה עם "זקני אתונה", חכמי יוון באותה התקופה, שנים ספורות אחרי חורבן ירושלים. הוא נשלח לשם בידי הקיסר אדריינוס, מלך רומא, שכבש את ירושלים ויוון וביקש לבחון חוכמת מי גדולה יותר.
מובא שם: "הביאו חכמי אתונה לרבי יהושע שתי ביצים ואמרו: איזו מהם נולדה מתרנגולת לבנה ואיזו מתרנגולת שחורה? הביא להם שתי גבינות ואמר איזו הוכנה מחלב עז לבנה ואיזו מחלב עז שחורה?"
מסביר המהרש"א כך: חכמי אתונה רמזו לרבי יהושע שאין לעם ישראל עתיד ותקומה וההמשך יהיה חורבן וכליה ח"ו. הגמרא אומרת כי תהליך הדגירה על ביצת אפרוח אורך 21 יום, כמו אורך שלוש השבועות, וכאן רמזו זקני אתונה שכמו ששתי הביצים שוות ואי אפשר להבדיל איזו באה מהלבנה ואיזו מהשחורה, כך שתי קבוצות שלוש השבועות יובילו לאותה תוצאה: הכעס האלוקי בשלוש השבועות השחורים של בין המצרים, מבטל את הסליחה בשלוש השבועות הלבנים של תשרי ויביא לנפילה וכליה ח"ו.
הביא רבי יהושע ראיה הפוכה: אדרבה, הרי שתי הביצים הן לבנות, שכן גם הימים השחורים של ייסורי הגלות מובילים לרחמים ומחילה. כדי לחדד זאת הביא את הגבינות שנוצרות מחלב עיזים. הנה עם ישראל מקריב ביום הכיפורים שני שעירים, תיישים, שהם הזכר של העז, ושם גם העז הלבן – השעיר לה', וגם העז השחור – השעיר לעזאזל – מובילים לכפרה. ולכן שתי הגבינות שיוצאות מהעזים הללו הן לבנות, משום ששתיהן מובילות לכפרה. וכך אצלנו, דווקא ימי החורבן השחורים גורמים לקב"ה להתעורר בחסד ואהבה אלינו.
זה הקשר העמוק בין שתי התקופות: שתיהן עוסקות בתיקון הנדרים, אבל מכיוונים הפוכים. בין המצרים אנו מתמודדים עם השלכות הפרת השבועות – החורבן שנגרם מאי-קיום הבטחות. בתשרי אנו מתכוננים לעתיד – מבטלים נדרים מראש ומבקשים מחילה על העבר.
אבל שתיהן מובילות לאותה מטרה: טיהור הדיבור וקדושת המילה. הפרת נדרים גורמת לחורבן, אבל התיקון של הנדרים – דרך חרטה על העבר והכנה לעתיד – מביא לגאולה. זה המסר של שלושת השבועות הלבנות והשחורות: אפילו התקופות הכי חשוכות יכולות להפוך לבנות, אם אנו יודעים לתקן את כוח הדיבור שלנו. כל מילה שאנו אומרים יוצרת מציאות, וכל נדר שאנו נודרים מעצב את החיים. אם נזהר במילים שלנו ונכבד אותן, אפילו הימים השחורים ביותר יכולים להפוך ללבנים.
