כשושתי אמרה לא! איך החופש הוא מסימני הגאולה?

יהודי שאל אותי: אנחנו מתקרבים לגאולה או מתרחקים חלילה? איך אפשר לדבר על גאולה כשהעולם הופך יותר ויותר 'חילוני', המוסדות הדתיים מאבדים את כוחם, ולא נותרה פרה קדושה אחת שאי אפשר לשחוט אותה?

זאת שאלה מרתקת, כי אנו רואים תנועה מנוגדת: מצד אחד, ישנם סימנים מדהימים שלא הופיעו אלפי שנים ומעידים על הכשרת העולם לגאולה, כמו קיבוץ הגלויות לארץ, התפשטות חכמת התורה ומעמד עם ישראל המתעצם בעולם כולו. מצד שני, דווקא בנושא המהותי ביותר, מעמד הדת וחשיבות האמונה, רואים היחלשות ונסיגה. ובכן, איך אפשר לדבר על גאולה קרובה?

הבה נפתח נקודה מרהיבה שהיא מהות חיינו: תכלית החיים אינה שלמות רוחנית טהורה. הלוואי שזה היה כך. השאיפה היא אחרת: לבחור בקב"ה מלמטה, מהעם ומהרצון. הגאולה באה כשאנשים באים אל הקב"ה מאהבה, בלי שום סיבה חיצונית שמכריחה אותם לעשות זאת. ה' מבקש שנבקש להיגאל לא בגלל מנהיגים, רבנים או ממסד דתי, אלא מתוך הנפש.

ומעולם לא היה מצב כזה כמו בתקופתנו: אנו רואים תנועה של צימאון ותשובה בכל מקום והחידוש הוא שזה קורה מרצון, לא בגלל החברה או הקהילה. כמדומה שמאז החורבן לא היו כל כך הרבה יהודים שלומדים תורה וקשורים לה', והיום זה בא לגמרי מהאנשים עצמם ובלי שום סיבה חיצונית. כך שלא רק שאנו לא נסוגים בדרך לגאולה, אלא נוגעים בה ממש.

כדי להבין זאת, נתבונן במגילת אסתר, ונתמקד בדמות שכביכול לא קשורה לסיפור הגאולה: ושתי המלכה.

מגילת פורים התרחשה לפני כ-2400 שנה, כשבעים שנה אחרי חורבן הבית הראשון. אבותינו התגוררו באותם ימים בשטחי פרס ובבל, הרחק מארץ ישראל, שכן היו גולים שהוגלו ממולדתם על ידי המלכים הכובשים.

שלוש שנים אחרי הכתרת אחשוורוש למלך, הוא ערך משתה כפול לכל שריו ועבדיו. ראשית, משתה אריסטוקרטי שנמשך 180 יום, לסגל א', שרי המלך והמדינות. אחר כך חגג עוד משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך לכל העם הנמצאים בשושן.

מה הייתה מטרת המשתה האדיר שהשבית את המדינה לחצי שנה? המגילה מפזרת רמזים: המשתה נועד לחגוג את השלמת המהפכה והשתלטות אחשוורוש על כיסא שלא היה שייך לו בצורה טבעית.

"ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". כל אחד שם לב למילה החסרה: "המלך"! למה לא נאמר "המלך אחשוורוש"? הגמרא מסבירה: "המולך – שמלך מעצמו". אחשוורוש לא היה מזרע המלוכה. הוא היה זר שהשתלט על המלכות, אולי בזכות נישואיו לושתי, בתו של בלשצר מלך בבל.

לפיכך, התעכב המשתה שלוש שנים. קודם הוא פעל לייצב את הכיסא הלא טבעי שלו, ורק "כשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו", כשהרגיש שכסאו יציב, הלך לחגוג ולבצר את מלכותו באמצעות לב ההמונים.

נקודה מרכזית במשתה הייתה המהפכה שביטא: "והשתיה כדת אין אונס, כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש". ההגדרה של המשתה הייתה שאין חוק – אתה החוק! לא האורח מבצע את הוראות המלך, אלא המלך מבצע את הוראות האורח. הכלל בכל מוסדות המלוכה מאז ומעולם הוא שיש גינוני טקס כדי לכבד את מוסד המלוכה. אדם שבא להתארח אצל מלך, מקבל כוס גדולה עם יין מיוחד ועליו לשתות אותה עד תומה, כדי לכבד את מוסד המלוכה.

ואולם במשתה הזה, נשברו הכללים. החוק היה ההפך: "לעשות כרצון איש ואיש". זה היה הרגע של הולדת האינדיבידואליות. התפרקות המוסדות הרשמיים והולדת האמירה שההרגשה האישית של כל אחד קובעת אמת ושקר.

ואז אירע דבר מפתיע: ושתי סירבה להופיע במשתה לפי דרישת המלך. היא לא רק שסירבה לבוא, אלא ביזתה והשפילה את מלכותו: "שלחה לו: שומר הסוסים של אבא! אבא היה שותה כמו אלף אנשים ולא משתכר, והגבר הזה משתטה ביינו".

וכאן מתרחש היפוך תמוה: בעוד שאפשר היה לצפות לתגובה מהירה ומעוררת אימה, המלך מתבלבל לחלוטין ופונה לחכמיו "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך". והיועצים מתבלבלים גם הם, עד שממוכן מעלה טענה שאינה מדברת על כבוד המלך אלא על כבוד הגברים בכל הממלכה.

הרבי מליובאוויטש מגלה כאן את הרקע לכל המהפכה של פורים: המלך לא היה יכול לפגוע בושתי – כי היא הגשימה את תכלית החגיגה: לעשות מה בא לה! ולא בא לה להיות שעשוע לגברים. מצד שני, אפילו המלך הטיפש הבין שעומדים רגע לפני אנרכיה. מה שהתחיל כשעשוע עלול להפוך להתפרקות המלוכה. לפיכך קרא את החכמים יודעי דת ודין, במטרה למצוא סעיף כלשהו היכול לסמן באדום את הגבול.

וזהו הרקע לכל מה שהתרחש בהמשך: על רקע התפרקות והפקרות התקופה, בולט רגע הבחירה באלוקות שלא היה כדוגמתו. ברגע שפורצת הגזירה ומרדכי מכנס את העם לתשובה, כולם מתכנסים אחריו לבכי ותיקון העבר.

הגזירה הייתה "להשמיד את כל עם מרדכי". היהודים יכלו להכריז: "מזמן איננו שייכים למרדכי. אנו נתינים של האומה הפרסית, כבר שבעים שנה שהוגלינו מארצנו, מחזיקים תעודת זהות פרסית ומשלמים מיסים כהוגן". אולם המציאות הייתה מפעימה: אסתר מבקשת "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן" וכולם באים. לא היה אחד שנעדר.

וזאת תופעה שלא הייתה בהיסטוריה: בעוד שברגע המואר בחיי אומתנו, יציאת מצרים, יצאו רק עשרים אחוז ממצרים, בחנוכה רוב העם התייוון – דווקא בפורים, ברגע השפל החשוך בהיסטוריה, מרדכי ואסתר מרכזים מאה אחוז מהעם.

ברגעי מסירות הנפש, כאשר נדרשים לבחור בין החיים ובין הקב"ה, דווקא אז מתגלה עומק הקשר היהודי. וזהו בדיוק המסר לדורנו: דווקא בעידן החופש והבחירה החופשית, כשאדם יכול לבחור בכל אשר יחפוץ – דווקא אז מתגלה היהדות האמיתית, הבוחרת באלוקים מתוך רצון פנימי ולא מתוך כפייה חיצונית.

כל ההיסטוריה האנושית היא תהליך של הורדת האלוקות למטה, עד שתגיע לבחירה חופשית של האדם מתוך עצמו. זה התחיל במתן תורה, המתואר ב"אנכי" (א'), והמשיך בבריאת העולם, המסומלת ב"בראשית" (ב'), שכוללת אפשרות של ירידה – עד שמגיעים ל"גאולה" (ג'), שהיא עליית העולם מעצמו ובבחירתו.

זהו המסר של ימינו: הפתח לגאולה אינו נמצא בהארת אור אלוקי המציף את העולם, אלא להיפך: ברגעי בחירה עצמיים, בהם מתעלה האדם מעל האדישות וזורק עצמו באמונה לכבוד הבורא. לא מפני שכך חונך או שכך מקובל, אלא מפני שזו בחירתו האישית והחופשית.

זהו סוד פורים וזהו גם סוד דורנו: הבחירה החופשית באלוקים, שרק היא הפתח האמיתי לגאולה השלמה.