צעיר מוכשר ושחצן סיים בהצטיינות את לימודי ההנדסה בטכניון והגיע לראיון עבודה. כשנשאל על ציפיות השכר, ענה: "אהיה מוכן להתחיל עם שכר בסיס של שלושים אלף שקל בחודש, פלוס הטבות ותנאים".
"תראה," השיב המראיין, "אדם מוכשר כמוך יכול לבקש יותר. עליך לדרוש גם חופשה שנתית בת חמישה שבועות, קרן פנסיה בגובה חמישים אחוז מהמשכורת ורכב ליסינג יוקרתי כולל דלקן לשנתיים!".
"וואו, אתה צוחק איתי," הגיב הצעיר בהתלהבות.
"נכון מאוד, אבל אתה התחלת…".
אחת התהיות המאפיינת את הדור הזה היא שאלת המקום שלי בעולם: איך אדע שאני נמצא במקום הטוב ביותר עבורי? בעוד שההורים שלנו שאפו לחיות, אנחנו מחפשים איכות חיים. החיים עצמם הפכו להיות פשוטים ומובנים מאליהם, ללא עוני, מלחמות וזיהומים מדבקים, ולכן התפנינו לעסוק בשאלת איכות החיים. שוב ושוב אנו תוהים: האם אנו עושים את הבחירות הנכונות?
הבה נבחן את המצפן שהציע הרבי מליובאוויטש לשאלה הגדולה הזו, באמצעות חקירה לעומק של אחד הרגעים הדרמטיים במגילת אסתר – הרגע שסובב את הגה ההיסטוריה והחל את תהליך ההצלה של עם ישראל.
גזירת המן מוכרזת ברחובות שושן. הדם של העם היהודי מותר ונקבע תאריך בו יקומו שונאי ישראל על שכניהם היהודים וישמידו, יהרגו ויאבדו את כל עם מרדכי, טף ונשים. כמובן, הכתובת הטבעית לניסיון אחרון של הצלה היא לשכת המלכה. הרי "אחות לנו בבית המלך", וכאן מתארת המגילה תגובה צוננת ומחרידה באדישותה מצד אסתר:
"ותאמר אסתר להתך ותצווהו אל מרדכי: כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא, אחת דתו להמית… ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום."
קשה להאמין! אסתר מסרבת להגיש עזרה. היא טוענת כי אינה רשאית להתפרץ לחדרו של בעלה בלי הזמנה מוקדמת. וכאן שערות הראש סומרות: וכי השנים הארוכות בתוך האקווריום של הארמון הפכו אותה לחסרת לב?!
התגובה של מרדכי לדבריה מפתיעה לא פחות בחריפותה:
"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
ויותר מכל תמוה הסיום המהוסס: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". האם מרדכי, מנהיג העם, אינו משוכנע בייעודה של אסתר? אם הוא אינו יודע, איך אסתר תדע? האם כך הוא מעודד אותה לקחת סיכון אדיר?
למען האמת, אסתר העלתה טענות כבדות משקל. היא לא הייתה מפונקת אלא הגיונית ויראת שמים. המנות הלוי מזכיר את סיפורו של אהוד בן גרא שהרג את עגלון מלך מואב במרמה, מה שהוביל לכללי ביטחון נוקשים בחצר המלכות. המהר"ל מוסיף שהגזירה פורסמה בי"ג אדר וכעת היה כבר י"ג בניסן – ואסתר לא נקראה לארמון כל החודש, מה שרמז לה שהמלך התרחק ממנה בהשפעת המן.
יתירה מזאת, בהליכתה אל המלך מיוזמתה, אסתר לא רק מסכנת את גופה אלא מחללת את נשמתה. עד עתה היא הייתה אנוסה, אבל עכשיו תיאלץ ליזום את הקשר עם הגוי. כדברי הגמרא על דבריה "וכאשר אבדתי אבדתי": "כשם שאבדתי מבית אבא, כך אובד ממך" – היא מבינה שלעולם לא תוכל לחזור למרדכי (שלפי דעה אחת היה בעלה ולא רק דודה).
אז מה מרדכי ענה לה? בפשטות, הוא הדגיש שהחיים שלה עצמה תלויים על בלימה: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו", ושבסופו של דבר יגלו שהיא יהודייה ויהרגו גם אותה.
אבל הרבי מגלה נקודה הרבה יותר עמוקה. התהייה של אסתר נגעה ביסוד החיים: היא לא שאלה רק מה עליה לעשות, אלא בעיקר "למה"? מדוע דווקא היא, מכל הנשים בעולם, צריכה להיות זו שתחלל את גופה ונשמתה ותלך אל המלך הגוי?
בצורה רחבה יותר, אסתר ביקשה להבין את סוד הגלגולים בעולם: מדוע אנשים מתגלגלים למקומות שלא העלו בדעתם? לפי איזה מדד מחלק הקב"ה את מקומות העבודה בעולם, כשאחד עובד מתחת לבית והשני נאלץ לעזוב את הבית לחצי שנה כדי למצוא פרנסה?
מרדכי ענה: "מי יודע"? התשובה היא שאין תשובה. איש אינו יכול להסביר מדוע דווקא את נבחרת לשליחות הזו. זהו "גורל", כמו הגרלה שאין לה הסבר הגיוני. אך אי ידיעת ה"למה" אינה משנה את ה"מה". ברור במאה אחוז ש"לעת כזאת הגעת למלכות". העובדה שאת כאן אומרת בבירור שזו שליחות חייך.
הרבי מביא משל מחייו של רבי יוסף מבישנקוביץ, תלמיד חכם מופלג שהיה במסלול בטוח לרבנות מכובדת. כשהתייעץ עם האדמו"ר הזקן, נענה להפתעתו שלטובת נשמתו עליו להיות דווקא עגלון! עשר שנים דחה ההחלטה, עד שקיבל הצעת רבנות והחליט שזה הזמן לקיים את דברי הרבי.
חודש שלם התלבט, עד שהלך אל מושב העגלונים. הם צחקו עליו, אך אחד מהם לימד אותו את המלאכה. הוא וזוגתו מכרו את תכשיטיהם כדי לקנות סוס ועגלה, וחייו השתנו מהקצה אל הקצה. במקום להעמיק בסוגיות הלכה, הוא מצא עצמו מוליך נוסעים בדרכים.
יום אחד באחת האכסניות, הגיע יהודי שעבד אצל פריץ וביקש לשכור את העגלה לבוקר המחרת. רבי יוסף הסכים, אך אמר שיצא רק אחרי תפילת שחרית. האיש הגיב בזלזול והלך לישון. באמצע הלילה התעורר ושמע קול בכי מחדר סמוך. הוא ראה את רבי יוסף אומר תיקון חצות בבכיות, ובבוקר התבונן בו כשהוא מתפלל בהתלהבות. לבו נשבר כשנזכר בבית שבו גדל, באביו, באשתו ובילדיו היהודים שנטש לטובת חלומות על התעשרות. הוא התחנן על דרך תשובה, ורבי יוסף לקח אותו אל האדמו"ר האמצעי. לאחר מכן אמר לו הרבי שהסתיימה שליחותו כעגלון.
הרעיון הוא שאי אפשר לגשת לשליחות חיינו בצורה של היגיון. אי אפשר לשפוט הכל לפי כמה מרוויחים וכמה שעות עבודה נדרשות. יש להבין שמדובר ב"גורל", במשימת חיים ובסוד האושר. משמעות חיינו אינה נמצאת במה שאנו רוצים מהחיים, אלא במה שהחיים דורשים מאיתנו. העובדה שאדם נדרש למשימה מסוימת, מעידה כי זאת המשמעות של חייו.
הגמרא מספרת שחכמים נהגו לשאול: "אבוך במאי הווה זהיר טפי?" – באיזו מצווה היה אביך זהיר במיוחד? למרות שאלו היו גדולי החכמים שקיימו את כל המצוות בהידור, לכל אחד הייתה מצווה מיוחדת שכל מטרת ירידתו לעולם הייתה לתקן אותה.
ובכן, כיצד נדע מהי השליחות האישית שלנו? שני כללים מעשיים:
1. כאשר הכישרון שלנו נפגש עם הצורך שיש ממנו – כנראה שזאת השליחות שלנו. כך היה עם אסתר: כאשר היכולת שלה לשאת חן וחסד נפגשה עם הצורך ממנה, זה היה סימן ש"לעת כזאת הגעת למלכות".
2. היכן שאנו מוצאים קשיים לא מבוטלים במילוי המשימה – דווקא זה מעיד שהיא נועדה לנו. כדברי הרבי באחת מאיגרותיו: "מריבוי ההעלמות וההסתרים מוכח אשר זהו דווקא מעיקר הבירורים שלו", כי האדם חוזר לעולם כדי לתקן את מה שלא הצליח בגלגולים קודמים.
המצפן הבטוח ביותר למציאת ייעודנו בעולם הוא, אם כן, לא לחפש את מה שנראה פשוט ונוח, אלא לזהות את המקום שבו כישרונותינו הייחודיים נדרשים, ולהיות מוכנים למסירות נפש בהתמודדות עם האתגרים שבדרך – כי דווקא שם נמצא הייעוד האמיתי שלנו.
