”אנחנו מאמינים בני מאמינים", ”מי שמאמין לא מפחד", ”האמונה היא כוח". הסיסמאות הללו מדגישות שוב ושוב את הכוח של האמונה והזהות שלנו כ'מאמינים'. כשחבקוק הנביא אמר ”וצדיק באמונתו יחיה", הוא התכוון בדיוק לכך, והתלמוד מסביר שהוא ”העמיד על אחת" את כל תרי"ג המצוות. זה או אמונה, או לא בכלל.
וזאת, בה בשעה שמ"עם חכם ונבון", ”עם הספר והרוח", היינו מצפים לקצת יותר מ"אמונה". כי באמת אמונה יוצרת אצלנו אסוציאציה כפולה: של תמימות ונאיביות מצד אחד, ושל עוצמה ומסירות מאידך.
חג הפסח – חג האמונה – מעלה את השאלה הגדולה: מה זה ’להאמין'? מה המשמעות של זה לחיים שלנו? ומדוע גם יהודי מלא וגדוש בתורה וידיעות עדיין בוחר להציג את עצמו כ"מאמין כמו סבתא"?
המאמר, פרקים מתוך הספר ’שער האמונה' של הרבי האמצעי, נוגע בסודה של האמונה, והרבה יותר מכך בסודם הנצחי של המאמינים.
תוכן המאמר:
- האמונה בקדוש ברוך הוא היא כלי לתפיסת הקיום של האלוקות, שלא ניתן לתפוס בה בתפיסה שכלית או ראייה חזותית. אבל לכאורה, רמת הוודאות והתיקוף באמונה חלשה יותר מזו שיש בראייה בעיניים. לפי זה, מתעוררת השאלה: למה גם בשלב שבו נראה בצורה חזותית את האמת האלוקית, נזכיר ונציין במיוחד את האמונה?
- האמונה היא כוח פרדוקסלי: מצד אחד, היא ריקה מתוכן שכלי או רגשי, אלא אמונה פשוטה ועיוורת באמיתות האלוקות; ומצד שני, האמונה מניעה יהודים למסור את נפשם בפועל ממש בצורה הטבעית ביותר כדי לא לסתור אותה. ההסבר היחיד לכך הוא שמדובר בטבע מולד שיש ליהודי – וזו הנשמה האלוקית.
- מקור האמונה הוא בכוח הנפשי שנקרא ”מה", ויש לו שתי משמעויות הפוכות שמתקיימות יחד: מצד אחד, זו מהות – זו הימשכות של הנפש עצמה בכל מהותה העצמית; ומצד שני, זו התבטלות – הפשטה והתבטלות עצמית של הנפשה כלפי תכלית האמת עד כדי חוסר הרגשה עצמית. זו הסיבה לכך שתוקף האמונה נוגע לעצם מהותה של הנשמה, עד כדי נכונות למסור את הנפש למענה.
- התוקף של האמונה חזק הרבה יותר אפילו מראייה בעיניים: ראייה היא משיכה חיצונית שנובעת מקרבה לדבר הגלוי; ואילו אמונה היא התקשרות עצמית פנימית של הנשמה, שפועלת גם במצבי ריחוק וגלות.
- זו הסיבה לכך שהאמונה היא השורש לכל המצוות והחיות העצמית לכל חיי הנשמה, כי האמונה הפשוטה היא היסוד העצמי של הנשמה עצמה, והיא נקודת החיבור לעצמות האלוקות.
- לכן גם בשלב של ראיית האלוקות, האמונה עדיין תישאר היסוד המרכזי לכל חיי הרוח של עם ישראל – מפני שהיא היסוד שעליו נשען כל החיבור לאלוקות וכל שאר הפרטים מסתעפים ממנה.
