מתשעה באב לט"ו באב

הרבי מליובאוויטש ענה תירוץ מבריק שמחבר את כל האירועים שאירעו בט"ו באב במרחק מאות שנים זה מזה: ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב. אם ימי החודש הראשונים מסמלים את הריחוק בין הקב"ה וישראל ואת הריחוק בין ישראל עצמם, בט"ו באב הכול התהפך והקב"ה בחר בישראל וישראל בחרו זה בזה.

זו גישה מהפכנית להבנת המשמעות של ט"ו באב. לא רק יום טוב נוסף, אלא יום שמתקן ומרפא את הנזק הרוחני שנגרם בתשעה באב – יום החורבן ושנאת החינם.

התיקון הראשון: מריחוק לקרבה עם הקב"ה

בראש ובראשונה, בא הדבר לידי ביטוי בכך שבו כלו למות מתי מדבר: גזירת המרגלים הייתה בתשעה באב ובו מאסו ישראל בארץ חמדה ומכאן מאסו בקב"ה עצמו. הנה בחמישה עשר באב מחל ה' לישראל ופסקו למות מתי מדבר. כאן נתקן הריחוק של תשעה באב והתגלה עומק הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל ולאלוקי ישראל.

בתשעה באב אמרו: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב" – ביטוי של חוסר אמון מוחלט בהשגחה האלוקית. הם לא ראו יד ה' המובילה אותם, לא האמינו בכוחו להביאם בשלום אל הארץ.

בט"ו באב הכול התהפך. אלו שהיו אמורים למות – נותרו בחיים. הגזירה התבטלה, הרחמים התעוררו, והקשר בין ישראל לקב"ה התחדש. במקום "למה ה' מביא אותנו", הפך המסר להיות "הקב"ה ביטל גזירה מעלינו".

התיקון השני: שבט בנימין וסיום החרם

בהמשך לזה נקבע יום זה כדי לסמל את ההיפך ממהות תשעה באב, משנאת החינם שהביאה לחורבן. בכל כמה שנים הזדמן מאורע שעניינו היה התעלות מעל המפריד בין השבטים והתלכדות לעם אחד ושבט אחד.

אירוע נוסף שהתרחש בטו באב: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל. לאחר מעשה "פילגש בגבעה", בו התעללו בני בנימין באישה פילגש שעברה ביישוב שלהם, הוחלט בעם ישראל להימנע מנישואים עימם כצעד חריף של מחאה.

אמנם הזמן חלף וכולם הבינו שבני שבט בנימין ייכחדו בלא נשים, לכן זקני העם החליטו להתחכם ולפרוץ את החרם בדרך חריגה: הם הציעו לבני שבט בנימין לצפות בבנות שילה המחוללות בכרמים בטו באב ולקחת משם נשים. וכך התבטל החרם בטו באב.

זהו תיקון מושלם של שנאת החינם. במקום להמשיך במדיניות החרם והנידוי, העם בחר בפתרון יצירתי שמציל שבט שלם מהכחדה ומחזיר אותו לחיק הכלל.

התיקון השלישי: איחוד הארץ

עוד אירוע מימי התנ"ך שהתרחש בסוף ימי המקדש הראשון: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו.

לאחר מאות שנים בהם היה גבול סגור באמצע הארץ, בין מלכות ישראל בשומרון למלכות יהודה בירושלים ובני השומרון היו אסורים בעלייה לבית המקדש (שתי מדינות לעם אחד…), בטו באב פתח מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, את הגבולות ואפשר לכלל ישראל לשוב ולעלות לירושלים.

זהו תיקון נוסף של הפרדה ומחלוקת. במקום קיר המפריד בין אח לאח, במקום מניעת העלייה לרגל, חזרה האחדות והאפשרות לכל יהודי לעלות לבית המקדש.

התיקון הרביעי: העצים למזבח

לבסוף מביאה הגמרא טעם שהוא הטעם העיקרי מכולם: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין".

אש המזבח הייתה בוערת 24 שעות ביממה והיו מעלים עליה קורבנות. לשם כך נדרשה אספקה גדולה של גזרי עצים עבור הבערת האש והייתה זו "חזקה" של מספר משפחות בירושלים לנדב את קרבן העצים.

מה הנקודה כאן? המשפחות שתרמו את העצים עשו זאת עבור קרבנות שהביאו יהודים אחרים. הם היו יכולים לטעון כי מי שמביא קרבן לעצמו אמור להביא גם עצים בעצמו עבור שריפת הקרבן, בכל זאת פתחו את לבם עבור החטאים של האחרים.

יתירה מכך: הם היו יכולים לדחות את הנתינה עד שייגמר מלאי העצים וכאשר אותם יהודים ירצו להביא קרבנות בעוד חצי שנה הם ידאגו להם אז. אולם הם הקדימו ותרמו חצי שנה מראש כדי לפרגן ברווח לאלו שיביאו קורבנות.

הרבי מסביר: "סיבת החורבן הייתה מפני שנאת חינם, וההיפך מזה נפעל בטו באב… וכל שכן לפי הטעם ש'פסקו מלכרות עצים למערכה', שזאת צדקה הן עבור קרבנות היחיד והן עבור קרבנות הציבור… ובאופן שיהיו עצים מוכנים מראש עד חודש ניסן לאחרי זה".

זהו השיא של התיקון. שנאת החינם שהביאה לחורבן מתוקנת באהבת חינם המוחלטת – דאגה לקרבנות של אחרים, הקדמה של צרכי הזולת, מתן חינם ללא תמורה.

החג המשותף: אחדות בשמחה

והדבר בא לידי ביטוי מיוחד בחג השידוכים עצמו. הרבי מסביר: "ועל כן מובן שהיום טוב דט"ו באב נחוג בכך ד'בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים', שמבלי הבט על הפערים בין הסוגים בבנות ישראל, יוצאות יחד במחול, בשלום ובאחדות. ובמיוחד לפי דברי המשנה והגמרא ש'יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול שואלת מבת סגן וכו', שכל זה מעצים את השלום והאחדות עד שכל אחת מכניעה עצמה לקבל ממי שנמצאת נמוך ממנה".

זהו הביטוי המושלם של התיקון. במקום היררכיות וחלוקות, שוויון ואחדות. במקום "אני עדיף ממך", "אני אקח ממך בשמחה". במקום תחרות ויריבות, שיתוף ואהבה.

המסר הנצחי

המסר של ט"ו באב כתיקון תשעה באב רלוונטי במיוחד לימינו. גם היום אנו רואים הרבה ביטויים של "תשעה באב" – מחלוקות, פירודים, שנאת חינם בין זרמים שונים בעם ישראל.

אבל ט"ו באב מזכיר לנו שתמיד אפשר לתקן. שמכל מחלוקת אפשר לצאת לאחדות, מכל פירוד אפשר להגיע לחיבור, ומכל שנאת חינם אפשר לעבור לאהבת חינם.

העיקר הוא לזכור את העקרון: במקום להתמקד במה שמפריד בינינו, להתמקד במה שמחבר אותנו. במקום לדבר על מה שהאחר חייב לי, לחשוב על מה שאני יכול לתת לו. במקום "איך אני אדע שהוא שווה לי", "איך אני אוכל להראות שהוא חשוב בעיני".

כך, כל יום יכול להפוך מ"תשעה באב" ל"ט"ו באב" – מיום של מחלוקת ליום של אחדות, מיום של ריחוק ליום של קרבה, מיום של חורבן ליום של בנין.