ישנו רעיון מרגש מאוד בספר "כלבו", אחד מספרי ההלכה החשובים מתקופת הראשונים. לדעתו, היה זה החג של המעוכבים. חג ההזדמנות השנייה עבור הבנות המבוגרות שלא נישאו והקהילה חוללה אירוע יוצא דופן בכרמים כדי לשדך אותן.
כלבו סימן סב: "ואין זה תימה? אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן והיו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא המנהג הזה".
זו תמונה מרגשת ומציאותית. הכלבו מסביר שהחג הזה לא נועד לכל הבנות, אלא דווקא לאלו שהיו בבעיה. בנות שמכל מיני סיבות – כלכליות, חברתיות, או פשוט גיל מתקדם – לא הצליחו למצוא זיווג בדרכים הרגילות.
הביטוי "יושבות עד שתלבין ראשן" מתאר מציאות כואבת. בנות שהגיעו לגיל שבו כבר נחשב מאוחר לנישואים, שראו איך חברות שלהן כבר התחתנו ויש להן בתים ומשפחות, ואילו הן נשארו לבד. בכל חברה, בכל דור, יש כאלו ש"נשארו מאחור". לא מרצון, לא מחוסר רצון להתחתן, אלא פשוט בגלל שהנסיבות לא הסתדרו. ואם בימינו יש לזה פתרונות מסוימים, בתקופה ההיא – אישה שלא נישאה הייתה נידונה לחיים קשים מאוד.
הביטוי "אין יד אביהן משגת להשיאן" מגלה עוד פן של הבעיה. אלו היו משפחות עניות שלא יכלו להכין נדוניה מתאימה לבנותיהן. בעולם שבו נישואים היו עסקה כלכלית, בת ללא נדוניה הייתה בעמדת נחיתות מוחלטת.
ובכן, איך התמודדה הקהילה עם הבעיה הזו? היא יצרה אירוע מיוחד שנועד דווקא לטפל במצב הזה. לא התעלמו מהבעיה, לא אמרו "זה הגורל שלהן", אלא יצרו פתרון יצירתי וחמים.
החג בט"ו באב היה מעין "יריד שידוכים" ענק, שבו כל הקהילה השתתפה. לא רק הבנות שהיו בבעיה, כולן יצאו יחד. זה יצר אווירה של שוויון וביטל את הבושה מהיותן "מעוכבות". הגמרא מציינת: "ומי שאין לו אישה – נפנה לשם". זה היה האירוע שכל רווק ידע שאם הוא מחפש אישה – זה המקום והזמן הנכונים.
אבל הגאוניות האמתית הייתה ב"כלי לבן השאולין". המשנה מספרת שכל הבנות יצאו בבגדים לבנים שאולין – לא שלהן, אלא שאולין מחברות אחרות. הסידור היה מדוקדק: בת מלך שאלה בגד מבת כהן גדול, בת כהן גדול שאלה מבת סגן, ובת סגן שאלה מבת כהן רגיל. כך נוצרה השוואת תנאים מלאה. זה אומר שבת המלך, שיכלה להתהדר בבגדים היקרים ביותר, הסכימה להתלבש בבגד פשוט יותר כדי שחברתה העניה לא תתבייש. זוהי הקרבה אישית למען הכלל.
הרבי מליובאוויטש מדגיש את החשיבות של המעשה הזה: "כל זה מעצים את השלום והאחדות עד שכל אחת מכניעה עצמה לקבל ממי שנמצאת נמוך ממנה".
מה שמתגלה כאן זה רמת אכפתיות קהילתית מדהימה. הקהילה לא התייחסה לבעיית הבנות הלא-נשואות כ"בעיה שלהן", אלא כבעיה של כולם. כל אחד הרגיש אחראי לפתור את הבעיה של כל אחד. זה לא היה חג "מתנדבים" שמספר אנשים טובי לב ארגנו לחלשים. זה היה חג של כל הקהילה, שבו השתתפו בשמחה כולם – עשירים ועניים, כהנים ועמי הארץ.
הסיבה שהמשנה מכנה את זה "יום טוב" הכי גדול בשנה היא כי זו הייתה שמחה קהילתית אמתית. לא השמחה של הפרט על הצלחתו האישית, אלא השמחה של הכלל על כך שכל אחד מוצא את מקומו.
הביטוי "שלא לבייש את מי שאין לו" היה העיקרון המנחה של האירוע. זה לא היה רק עניין של "צדקה" או "עזרה לנזקקים". זה היה עניין של כבוד אנושי בסיסי. הקהילה הבינה שהבושה היא האויב הגדול ביותר של האדם הנזקק. לא רק שהוא בבעיה, הוא גם מתבייש מהבעיה שלו. ולכן, כל הסידור נועד לבטל את הבושה.
כשבת המלך לובשת בגד פשוט כמו בת העניים, אף אחת לא מתביישת מהבגד שלה. כשכולן יוצאות יחד ונראות אותו דבר, אף אחת לא מרגישה שונה או נחותה.
*
החג הזה מציב לנו דוגמה מדהימה לאכפתיות קהילתית אמיתית. איך קהילה אמורה להתייחס לחבריה שנקלעו לקושי? איך להיות רגישים לנושאים עדינים כמו שידוכים, מצב כלכלי, מעמד חברתי?
העיקרון הוא פשוט: כולנו באותה סירה. אם יש לאחד בעיה, זו בעיה של כולנו. ואם אנחנו רוצים לפתור אותה, אנחנו צריכים להיות מוכנים להקריב קצת מהנוחות שלנו למען הפתרון.
בת המלך שמוותרת על הבגדים היקרים שלה, הבחורים שמגיעים לחפש אישה במקום שיש גם "מעוכבות", המשפחות העשירות שמוותרות על החתונות המפוארות – כולם חלק מהפתרון הקהילתי.
ט"ו באב מלמד אותנו שחג אמיתי זה לא חג של הפרט, אלא חג של הקהילה. שמחה אמיתית זו לא השמחה שלי על הצלחתי, אלא השמחה שלנו על כך שכולנו הצלחנו.
החג הזה מזכיר לנו שיש דברים שחשובים יותר מהנוחות האישית שלנו. שלפעמים כדאי לוותר קצת על מה שמגיע לנו כדי שגם אחרים יקבלו מה שמגיע להם. וזה מזכיר לנו שהאכפתיות האמתית היא לא רק לתת צדקה או לעזור בעבודה. האכפתיות האמתית היא לדאוג שכל אחד ירגיש חלק מהקהילה, שאף אחד לא יתבייש, ושכולם יזכו למקום בשמחה המשותפת.
בעולם של היום, שבו כל כך הרבה אנשים מרגישים בודדים ומנוכרים, הדוגמה של ט"ו באב יותר רלוונטית מאי פעם. היא מזכירה לנו איך נראית קהילה אמיתית – קהילה שדואגת לכל חבריה ולא משאירה אף אחד מאחור.
