בפרשת וארא עולה תמיהה מחייבת הסבר: מי בוחר מנהיג שאינו מדבר ברור? איך יתכן שהקב"ה בחר לגואל ישראל דווקא באדם שהוא "כבד פה וכבד לשון"? יתירה מכך: לאחר שהקב"ה ממנה את אהרן בתור 'סייע' למשה, שיתרגם אותו למצרית ויעטוף את המסר בגינונים דיפלומטיים – בשביל מה צריכים את משה? הרי אהרן היה נביא ה' בעצמו, ולהבדיל פותר סכסוכים מושלם, מגשר אידיאלי שיכול לחבר בין לבבות שונאים ורחוקים.
התמיהה גדולה במיוחד לאור העובדה שהקב"ה מעניק יחס משמעותי להופעה ולייצוגיות. כך מדגישה הגמרא בנדרים שמשה היה שלם בכל המעלות הנדרשות למנהיג – הוא היה מרשים בקומת גובהו, עשיר בנכסיו ועניו במידותיו. וכיצד יתכן שהיה שלם במעלות הצדדיות וחסר את הכלי הכי חשוב – השכנוע הרטורי?
המפרשים מציעים שלוש הבנות שונות למהות הגמגום של משה, וכל אחת מהן נושאת מסר עמוק לדורות:
הפירוש הראשון והקיצוני ביותר הוא של רש"י, הסובר שמשה סבל מלקות פיזית שגרמה לו לגמגום והוצאת הדיבור בקושי. דברי רש"י מתאימים עם סיפור המדרש הידוע, שמשה עבר בילדותו תאונה ניסית שפגעה בלשונו: בהיותו בן שלוש על ברכי פרעה, שלח ידו להסיר את כתר המלך. כדי לבחון אם מדובר במרידה או בשובבות ילדותית, הציבו לפניו גחלת וזהב. משה שלח ידו אל הזהב, אך המלאך גבריאל דחף את ידו לגחלת, וכשמשך את ידו הלוהטת אל פיו – נפצעה לשונו.
הרשב"ם חולק בחריפות על רש"י. לא יתכן שהשליח האלוקי שכל תפקידו הוא מילולי, יהיה לקוי בפיו. לכן הוא מצמצם את המוגבלות של משה לקושי של שפה בלבד – משה ידע אוצר מילים דל בשפה המצרית. הוא ברח ממצרים בהיותו נער, ומאז שהה שישים שנה רצופות במדיין ושכח את שפת מצרים.
הספורנו מצמצם עוד יותר את המוגבלות של משה ותולה אותה רק בכישורים דיפלומטיים. משה לא היה לוביסט, לא היה חנפן ולא מוכר מילים יפות שאינו עומד מאחוריהן. הוא היה אדם קדוש, פנימי, ישיר שפיו וליבו שווים, ולכן סבר שהישרות שלו עלולה לפגוע בשליחות.
אולם ההבנה העמוקה ביותר מגיעה מתרגום אונקלוס, שמפרש את "כבד פה וכבד לשון" – "יקיר ממלל ועמיק לישן אנא" [הרי רעיונותי יקרים ועמוקי לשון]. לפי אונקלוס, הקושי של משה לא היה פיזי או שפתי, אלא מהותי: קושי תקשורתי. הרעיונות שלו היו גדולים מהתפשטות בעולם.
משה לא חשב באותה דרך בה חושב העולם. מה שאצלו היה ברור מאליו ובהיר כשמש, אצל פרעה ומצרים נתפס כדמיון מוחלט. משה היה קדוש ומופרש מהעולם הזה, רועה צאן שחי בעולם של דבקות בשכינה ופרישות מחיי המעשה, ואילו פרעה חי בעולם של אנוכיות וטומאה.
והנה מגיעה התשובה המפתיעה של הקב"ה: ככה זה צריך לעבוד. הגמגום אינו חיסרון אלא יתרון. עם לא נורמלי צריך מנהיג לא נורמלי שמדבר במונחים לא נורמליים. עם שנמצא מעל הטבע וכל החוקים לא חלים עליו – מוכרח מנהיג שמדבר את האמת, את השפה האלוקית המקורית. מה שישנה את העולם הם לא מסרים קליטים, אלא האמת האלוקית המוחלטת.
זהו מסר נצחי לכל מנהיג ומחנך: השאיפה אינה להיות "נחמד" ו"קליט", אלא להביא את דבר ה' בטהרתו. בסופו של דבר, ילד יזכור את הרגעים שאביו התעלה על גבולות החומר והפגין התקשרות לאלוקות שלמעלה מטעם ודעת. רגע שאבא ויתר על דבר משמעותי בגלל הוראות ה', רגע שפרץ בבכי או יצא בריקוד שמח בגלל היותו יהודי. הגרעין האלוקי הוא זה שיוצר את השינוי ומעביר מסר.
