המלחמה האחרונה חשפה אמת כואבת שידענו והעדפנו להכחיש: אין לנו הרבה ידידים בעולם. בסופו של דבר, אנו נטע זר במשפחת העמים. גם המדינות הידידות שרוצות בקיומנו, אינן מבינות אותנו עד הסוף. אנו מנהלים מולן יריבות דיפלומטית, ועד כמה שמנסים לשכנע בצדקת דרכנו, להבהיר את עומק השנאה מצד אויבינו ומורכבות החיים בג'ונגל של המזרח התיכון – איננו מצליחים לשכנען.
פרשת וארא מלמדת אותנו שזה לא מקרי, ושהקושי הזה טמון בשורש השליחות היהודית. כשהקב"ה שולח את משה להוציא את ישראל ממצרים, הוא מעמיד מודל מיוחד: משה ידבר לא ברור, ואהרן יתרגם אותו. "אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה".
לפי המדרש, הסדר היה כך: משה ואהרן נכנסו לארמון פרעה. משה עמד בפני המלך וציטט בדיוק את דרישת ה' כפי ששמעה מפי הגבורה – בלקות לשון, בלשון הקודש ובשפה ישירה ולא דיפלומטית. אחר כך אהרן תרגם את דבריו בשפה ברורה, מצרית ודיפלומטית.
לכאורה זה נראה מוזר: אם בסופו של דבר פרעה לא הבין מילה ממשה, למה צריך את שליחותו? למה לא לשלוח ישירות את אהרן שידבר בשפה ברורה? התשובה טמונה בהבנה עמוקה של תפקידנו בעולם: נועדנו להשמיע מסר גבוה יותר מאשר אנשים רגילים לשמוע. באנו לדבר על החיים ולא על הקיום. נועדנו לגלות אמת אלוקית שעומדת בבסיס הקיום.
משה ואהרן מייצגים שני חלקים הכרחיים בהעברת המסר: משה חייב להוריד מסרים אלוקיים כפי שהם, גם אם הם נשמעים מגומגמים ואינם עוברים מסך. אחר כך צריך לעמוד אהרן ולעטוף אותם בשפה דיפלומטית. אבל – וזה העיקר – אסור שהעטיפה תבוא על חשבון התוכן. השאלה "איך לומר" לא יכולה להחליף את "מה לומר".
זה היה הקושי העמוק של משה: לחשוב על השומעים. רבינו הזקן כותב כי גם אם משה היה רוצה להלביש את המסר באותיות עממיות, לא היה מסוגל לעשות זאת. משום שמשה חי בעולם של הקשבה, של קליטה מלמעלה, בו העליון ברור מאליו ואילו התחתון הוא רק כלי לתפישת העליון.
לעומת זאת, התכונה של הסברה היא הפוכה: היא מעמידה במרכז את השומע ומתאימה את המסרים אליו. דברן טוב הוא אדם שנמצא בעולמו של השומע וחש בעצמו את מצוקותיו וצרכיו. הוא לא נמצא למעלה, אלא באוזנו של המאזין.
זה מסביר את ההבדל העמוק בין ישראל למצרים: משה בא מארץ ישראל, מקום שהוא יותר גדול מבני האדם הגרים בו. ארץ ישראל היא מקום ייחודי בו אין דרך להסתדר לבד. היא תלותית ופגיעה וזה כוחה. אין לה מקורות מים משלה והשפע מגיע מהשמים – היא המדינה היחידה באזור שהיא גם חקלאית שזקוקה לגשם וגם אין לה מקורות מים עצמאיים.
מצרים, לעומת זאת, היא מקום שמתנהל בדרך הטבע. אפשר לחיות חיים שלמים ולא להרים את העיניים למעלה. לכן כשבא משה לפרעה ומדבר בפשטות בשם ה', כדבר מובן מאליו, פרעה לא מבין מאיפה הוא מביא את הדמיונות הללו.
המסר לימינו ברור: הדרך להתמודד עם השונות היא לא להיות פחות עצמנו ולוותר על הייחודיות ששומרת עלינו אלפי שנים. אלא – ראשית, לקלוט שככה זה צריך להיות. מי שמדבר על ערכים גבוהים נותר גבוה ולא מפוענח. ושנית, לחפש את הדרכים להיות ברורים וקליטים עד כמה שאפשר, אבל מבלי לוותר על המהות.
כל אדם הוא שליח במשפחתו ובסביבתו. כולנו רוצים להעביר את האמת שלנו הלאה ומרגישים לעתים קושי שהמסר לא משכנע די הצורך. ובכן, ככה זה עובד. זה לא בעיה בנו או במסר שלנו, אלא באמתיות של הדברים. לכן עלינו להתעקש על המסר הרוחני, לעטוף אותו ככל האפשר במילים יפות, וכיון שמעט אור מגרש הרבה חושך – הדברים יחלחלו פנימה.
