בחורף 2020, בחור סיני צעיר בשם לי וונליאנג עבד כרופא עיניים בבית חולים בווהאן. הוא גילה מקרים מוזרים של דלקת ריאות שדמו למגפת הסארס, ושלח הודעה קטנה לקבוצת רופאים בווטסאפ. המשטרה הסינית הזמינה אותו לחקירה והכריחה אותו לחתום על מסמך שהוא מפיץ שמועות שווא. הבחור הצעיר הזה חשב שהוא איש קטן שלא יכול להשפיע על כלום. אבל ההחלטה שלו – להישמע לממשלה ולשתוק – הובילה בסופו של דבר למשבר הקורונה העולמי שעלה במיליוני חיים.
זה בדיוק המסר המהמם של סיפור בר קמצא: הגלות הנוראה התרחשה בגלל אנשים קטנים כמוני וכמוך.
*
הגמרא מסיימת את סיפור קמצא ובר קמצא במילים חדות: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" [גיטין נה,ב]. מה הייתה הענווה הזו שהביאה לתוצאות כה נוראות?
הבעש"ט הקדוש מסביר הסבר מהפכני למהות הענווה של זכריה: ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו', כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו עושה רושם למעלה ובוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו, שיהיה לשם שמים. משא"כ כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה, שיהיה נרשם עסקי למעלה, בזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי.
רבי זכריה היה "עניו", הוא הרגיש קטן מדי להיות זה שימנע את החורבן המתקרב. הוא לא הרגיש חשוב כדי לקבוע הלכת שעה, לפיה צריך להקריב את הקרבן או לחילופין, לסלק את הרודף מהשטח.
וזה מה שקרה לכל החבורה: כולם היו קטנים בעיני עצמם. כל אחד הרגיש בורג קטן שלא מזיז הרבה. אף אחד לא ראה עצמו מספיק בולט כדי שהמעשים שלו יביאו לקץ השליטה בירושלים.
בעל הסעודה שגירש את בר קמצא אמר לעצמו: "אז אני רב עם שונא שלי? מי אני בכלל? איזה השפעה יש לריב פרטי כזה על גורל העיר?". החכמים ששתקו אמרו: "נדבר, לא נדבר, מה זה משנה? אנחנו רק אורחים בסעודה פרטית, לא פוליטיקאים או מנהיגים. איך ההתנהגות שלנו כאן יכולה להשפיע על משהו חשוב?". אפילו בר קמצא לא חשב קדימה על משמעות ההלשנה הנוראה שלו. "מי יקשיב לי? מי אני בעיני הקיסר? בטח יבדקו את הטענות שלי ויגלו שאני רק פרובוקטור נפגע".
*
אבל השאלה היא: אילו בעל הסעודה היה מבין שעכשיו הוא גוזר את גורל העיר – היה עושה זאת?! אילו החכמים ששתקו היו מבינים שהם שופכים דלק על דביר בית מקדשנו – היו שותקים?! אילו בר קמצא עצמו היה מבין שהוא מציף את ירושלים בדם ויביא לחורבן ביתר על מיליוני הרוגיה ולאלפיים שנה של גלות והרג – האם היה מתמיד במסע הנקמה?!
כמובן שלא! אף אחד מהם לא היה עושה את מה שעשה, אילו הבין את התוצאות האמתיות. הבעיה הייתה שכולם חשבו שהם קטנים מדי כדי להשפיע.
אנו נוטים להביט על המציאות כעל משהו גדול, "העולם", "העולם אומר". אבל בסופו של דבר, החיים הם אוסף של אנשים כמוני וכמוך, שיוצרים מעשה ועוד מעשה שמוביל למצבים חריפים.
כל מהפכה בהיסטוריה התחילה ממעשה של אדם בודד שהחליט לפעול. רוזה פארקס סירבה לקום מהמושב באוטובוס – והיא הובילה למהפכת זכויות האזרח. סטודנט בודד עמד מול הטנקים בכיכר טיאנמן ויצר את הסמל המפורסם ביותר למרד נגד דיכוי.
ובכיוון ההפוך: היטלר היה קצין זוטר מובס ואמן כושל, עד שמישהו החליט לתת לו במה. עד שמישהו החליט לקשב לו. עד שמישהו החליט להצביע עבורו. כל אחד מהמיליונים שהצביעו עבורו חשב: "מה זה משנה הקול שלי?".
כיום, כשאנו עומדים בדילמות קשות כעם ומדינה, חשוב לזכור שכל אחד מאיתנו הוא שותף בעיצוב העתיד. כל החלטה שלנו – לכבד או לבזות, לאחד או לפלג, לשמוח עם האחר או להדיר אותו – היא חלק מהמאזן העדין שקובע לאן מתגלגלת ההיסטוריה.
הבעש"ט מסביר: כל אדם הוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". כל מעשה שלנו, כל מילה שלנו, כל החלטה שלנו – עושה רושם למעלה ולמטה. אין דבר כזה מעשה "קטן" או "לא חשוב".
הסכנה היא כשאדם חושב "מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה?". כשהוא מזלזל בכוח ההשפעה שלו, הוא "הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי". הוא חושב שיכול להרשות לעצמו להיות אדיש, להתנהג בלי אחריות, כי "מה זה משנה מה שאני עושה?".
ואם אנשים רגילים כערכנו הובילו לחורבן – אנשים כערכנו יובילו לגאולה. אם כל אחד יבחר לפעול ולקחת החלטה על מחיקת ריב ופעולת קירוב לאדם שאינו בקשר עמו, אם כל אחד יוסיף זעקה לריבונו של עולם "עד מתי"? פרוטה ועוד פרוטה יצטרפו לחשבון גדול ויחוללו שינוי בקרוב ממש.
המסר שלנו הוא: אתה לא קטן. ההחלטות שלך חשובות. המעשים שלך משפיעים. יעזור ה' שכל אחד מאיתנו יבין את הכוח העצום שטמון בידיו, ויחליט להשתמש בו לטובה.
