למרות שבני ישראל התוודו על חטאיהם בגלות בבל, הגאולה באה רק בזכות האבות. מדוע? הרבי מסביר כי הווידוי היה "מן השפה ולחוץ" – נבע מייסורי הגלות ולא מהחלטה פנימית אמיתית לשוב. יחד עם זאת, גם ווידוי כזה איננו חסר ערך. הרמב"ם מדמה זאת ל"טובל ושרץ בידו" – הטבילה עצמה כשרה, אך הטהרה לא מושגת כל עוד האדם אוחז בטומאה. כך, הווידוי החיצוני מהווה צעד חשוב, גם אם הוא טעון השלמה.
הדיבור, מסביר הרבי, איננו רק ביטוי חיצוני של רגשות אלא כוח מהותי שמשפיע על הנפש. כשאדם אומר דברים, אפילו ללא כוונה מלאה, נוצרת בו תחושת אי-נוחות ובושה שמובילה להתעוררות פנימית.
לקח זה חיוני להבנת חשיבותו של כל צעד בתהליך התשובה. גם התקרבות חלקית וחיצונית, גם מילה טובה שנאמרת ללא כוונה שלמה, אינן "סתם דיבורים" – יש להן ערך רב בדרך לתשובה שלמה ולגאולה אמיתית.
סיכום השיעור:
א. רק בזכות אבות? – פרשת בחוקותי מתארת את התוכחה, הגלות והגאולה. נשאלת השאלה: אם ישראל כבר התוודו וכיפרו על עוונם, מדוע עדיין נזקקו לזכות אבות כדי להיגאל?
ב. וידוי שמביע תשובה – הווידוי הוא חלק הכרחי בתהליך התשובה. משמעותו כפולה: ביטוי חיצוני למה שבלב, וגם יצירת התעוררות פנימית, כי "דיבור מעורר את הרגש".
ג. לא סתם מילים – גם וידוי ללא כוונה פנימית שלמה יש לו ערך. הרמב"ם מדמה אותו ל"טובל ושרץ בידו" – הטבילה עצמה כשרה, אף שהשרץ מעכב את הטהרה.
ד. חדורי אמת – כאשר אדם מוציא מפיו דברים הסותרים את רגשותיו, הוא חש מטבעו אי-נוחות ובושה. לכן, אפילו דיבורים "טכניים" יוצרים השפעה פנימית ומהווים התחלה של שינוי.
ה. הדרך לתשובה – בגאולה מבבל, וידוי ישראל היה משפה ולחוץ, ולכן נדרשה זכות אבות. אך בגאולה העתידית, התורה מבטיחה שישראל יעשו תשובה מלאה – "ושבת עד ה' אלוקיך" – שתביא לגאולה שלמה.
