לפני כמה שנים כאשר חבר הכנסת משה גפני חגג יום הולדת שבעים והזמין את יאיר לפיד לשמחה, עלו הטונים מכל עבר. "איך מעז לשבור את החרם נגד אויבי הדת?" צעקו מצד אחד. "מה קרה ללפיד שעשה את הונו מההסתה נגד החרדים?" תמהו מהצד השני.
זוהי תמונת מצב מוכרת: שני יהודים שאינם יכולים לשמוח יחד, מרחק אידיאולוגי שהפך לתהום בלתי עבירה. אולם האמת היא שאנו חוזרים בכך על טעות עתיקה ונוראה, שגבתה מאיתנו את המחיר הכבד ביותר בהיסטוריה שלנו.
*
הסיפור המפורסם של "קמצא ובר קמצא" נתפס בדרך כלל כמקרה קלאסי של שנאת חינם חסרת סיבה. אולם החתם סופר מגלה לנו חידוש מדהים: בר קמצא היה רשע ועוכר ישראל, חוטא לתיאבון, ולכן השנאה כלפיו הייתה מוצדקת לחלוטין!
בעל הסעודה לא היה סתם קנאי מטורף. הוא היה יהודי ירא שמים שתיעב את הרשע והתרחק מחברתו כפי שמצווה התורה. וברגע שהחוטא הזה נכנס לסעודתו, הזדעזע בעל הבית לחשוב שהוא ידידו ותבע ממנו לעזוב מיד – שלא ייגרם חילול השם. כמובן שהוא לא העלה בדעתו לעשות אתו עסקים על תשלום הסעודה, כי איזה ירא שמים יעשה מסחר על חשבון חילול השם?
גם החכמים ששתקו ולא מחו לא היו חנפנים חלשים. הם עצמם הרגישו רע לשבת ליד מופקר כזה. אדרבה, אם בעל הסעודה לא היה מגרש אותו, אולי היו נאלצים לקום בעצמם ולצאת.
וזה בדיוק המסר המהפכני והמפחיד של הסיפור: שנאה מוצדקת היא מסוכנת שבעתיים! כאשר הוויכוח האידיאולוגי מגיע לקיצוניות כזו, בה שני יהודים אינם יכולים לשמוח יחד – זה אומר שהשמש שוקעת. כאשר יהודים מגדירים אדם רק לפי הדעות שלו, ומחליטים לוותר על חצי מעמנו בגלל ריחוק אידיאולוגי – זה אומר שחורבן מתקרב חס ושלום.
נכון, צריך להתרחק מהרשע ולהביע זעזוע מהבחירה שלו – אבל אסור להשפיל ולבזות שום אדם. צריך להתבדל מהחוטא, אבל המטרה בכך היא להביאו לידי זעזוע ולא להביס אותו. לא להגיע למצב בו אין כבר מה להפסיד. שנאה היא כמו סם מסוכן, שכל עוד מפעילים אותו במידה הנכונה, הוא נותן תועלת, אבל ברגע שמגזימים בו, הוא הופך להיות סם המוות חס ושלום.
הגמרא עצמה מתרה מפני הסכנה הזו במקום מדהים. כשמלמדת התורה [שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו – עזב תעזב עמו], עולה השאלה: איך יש ליהודי שונא? [פסחים קיג,ב: ומי שריא למסניה והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני ליה].
התשובה: השנאה מותרת כלפי רשע מוכח. אבל הגמרא באה ומטילה פצצה: אם רואה אדם שני חמורים רובצים – אחד של אוהב הזקוק לפריקה, ואחד של שונא הזקוק לטעינה – מצווה להקדים את השונא! למרות שהחמור של האוהב סובל יותר, בכל זאת מצווה להקדים את השונא – כדי לחנך את עצמו ולכפות את יצרו.
אבל מה זה "כפיית יצר" כשמדובר בשנאה מוצדקת לשם שמים? תוספות חושפות את הנקודה החדה: מה כפיית יצר שייך שהרי מצוה לשנאתו? יש לומר כיון שהוא שונאו, גם חברו שונא אותו, דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין לידי שנאה גמורה.
הנה זה מול העיניים: אמנם הצטווינו להתרחק מהרשע – אבל לא לשרוף אותו. תכלית השנאה היא להרתיע אותו ולהציל את עצמנו, אבל לא להוציא אותו מחוץ לתחום ואז לאבדו לגמרי. שנאה היא כלי מסוכן שצריך שכל ורגישות אדירים כדי לדעת איפה להפעיל אותו ואיפה לחסום אותו.
*
החתם סופר מגלה עוד סוד נורא: השנאת חינם נבעה מהדקדוק בדברי תורה! החכמים שישבו בסעודה דקדקו במצוות שנאת הרשע, אבל ביטלו את ההנהגה לפנים משורת הדין, שאמרה הגמרא שאסור להגזים עם השנאה שתביא לקריעת החבל.
ואכן, אם נסתכל על הסיפור שוב, נראה שכולם פעלו בדיוק לפי הדין: בעל הסעודה גירש את הרשע, החכמים לא התערבו בשנאה מוצדקת, ורבי זכריה בן אבקולס דקדק שלא להקריב בעל מום ושלא להרוג בלי דין. אבל בסך הכול, הדקדוק הזה בשורת הדין, ללא גמישות ורגישות לפנים משורת הדין, הוביל את העיר אל התהום.
זו האזהרה שלנו: כאשר המרחק האידיאולוגי מגיע למצב כזה, בו שני יהודים אינם יכולים לשמוח יחד – ואף מוכנים להשפיל את הזולת עד עפר – זה אומר שקרענו את התפרים האחרונים שמחברים אותנו לעם אחד. יעזור הקב"ה שנזכה ללמוד מטעות הדורות הקודמים, ולא נחזור על הטרגדיה הנוראה שכבר פקדה אותנו פעמיים.
