היה זה חג הסוכות תשכ"ח, אליהו עמיקם, הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות", מחכה בתור לקבל פרוסת לקח מידו הקדושה של הרבי מלובביץ' וציפה לברכה שגרתית. אך הרבי הביט בו והפתיע: "ככה לא כותבים על יהודי!".
עמיקם נדהם. הוא חשב שהרבי אינו מודע למה שעשה מאיר וילנר, אותו פוליטיקאי קומוניסטי קיצוני שתמך בערבים יותר מאשר ביהודים. אחרי שנשא נאום אנטי-ישראלי קשה במלחמת ששת הימים, הותקף וילנר על ידי אסיר ציון זועם. עמיקם כתב באותה עת: "חבל שהאולר לא היה ארוך יותר והסכין לא הייתה חדה יותר"…
אבל הרבי הכיר היטב את "פשעיו" של וילנר. הוא הפנה את עמיקם לשיחה שנתן שבוע קודם לכן, שם ביאר את מאמר הגמרא: "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". הרבי הסביר: כאשר יהודי עושה מצוה היא 'ממלאת' אותו והוא חש בה שמחה, אבל כאשר עובר עבירה, אינו מתמלא ומזדהה בה.
*
כאן אנו נתקלים באחד החידושים העמוקים ביותר של רבינו הזקן בתניא. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" נאמרה ביחס לכל יהודי ויהודייה ממש! בשום מקום לא מצאנו הגבלה האומרת שמצוות אהבת ישראל היא רק לצדיקים. הרמב"ם כותב בפשטות: "מצווה לאהוב כל אחד ואחד מישראל, שנאמר ואהבת לרעך כמוך".
יתירה מכך: הגמרא אומרת לגבי רשע החייב מיתה!, שחטא בפני שני עדים בחטא החמור ביותר: "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה" [סנהדרין מה,א]. אפילו ברגע הוצאתו להורג, עדיין חל עליו "ואהבת לרעך כמוך"!
אבל רגע – הרי הגמרא אומרת במפורש שמצווה לשנוא את הרשע? איך אפשר להחזיק שתי מצוות סותרות באותו זמן?
התשובה מגיעה מהבנה מהפכנית של מהות האדם. חייבים לומר כי יש חובת אהבה כלפי החוטא – לצד השנאה אליו. אנו חייבים לשאת שתי תכונות הפוכות: להתרחק מהרע שבו, אבל יחד עם זה, לאהוב אותו מצד עצם מה שהוא.
תניא פרק לב: על זה אמר הלל הזקן 'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' … וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם, מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם.
כל אחד מכיר זאת מהחיים: לפעמים יכול להיות כעס על אח או בן, והכעס יגרום שנתרחק ממנו. יחד עם זה, באותם רגעים ממש, טמונה אהבה כלפיו שתתעורר ברגע של רחמים. נחשוב על זה ביחס לעצמנו: לפעמים עושה אדם טעות והוא כועס על עצמו עד עומק הנפש או מתבייש עד תנוכי האוזניים, ויחד עם זה, הוא אוהב את עצמו בתכלית ומהר מאוד מפתח רחמים עצמיים.
שכן האדם יותר גדול מהחטא שבו. החטא משקף מעידה או חלק אחד מהאישיות, אבל הפוטנציאל העצמי גדול הרבה יותר. הגרעין הקדוש של האישיות לא מסתלק לעולם ונשאר שלם בכל מצב. אנו רואים זאת בכל יום: גם עם החוטא הגדול ביותר, אפשר לקיים שיחה מעמיקה ולגלות שאנו מסכימים על רוב הדברים. הדבר מעיד שהחטא אינו נובע מעצם מהותו, אלא משקף פרשנות נקודתית לא בריאה להתמודדויות שונות בחייו.
כאן מתבהרת הטעות הקשה של בעל הסעודה בסיפור קמצא ובר קמצא. נכון שהיה צריך להתרחק מבר קמצא הרשע, אבל הוא ביטל לחלוטין את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". הוא לא זכר שבר קמצא הוא יותר מהחטאים שלו, שיש בו ניצוץ אלוהי שניתן להציל.
ובדורנו, הדין עוד יותר ברור. רבינו הזקן מרחיב שם כי חובת השנאה היא רק כלפי "חברו בתורה ומצוות וכבר הוכיחו ולא שב מעוונותיו". היינו באדם דתי שאינו מתרשם מהתוכחה – ולכן הוא בחזקת רשע. אבל מי שאינו "חברו בתורה ומצוות", הוא לכתחילה אינו בחזקת רשע כזה שמצווה לשונאו.
החפץ חיים מוסיף נקודה חשובה: הציבור שאינו שומר תורה בימינו, אינו מבין את השפה התורנית ולכן אינו בגדר שומע תוכחה – וכל דיני מצוות תוכחה וחובת השנאה הנגזרת ממנה אינן שייכות. "להיזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח" [מרגניתא טבא אות יז].
לכן, קל וחומר שכל מה שנשאר בימינו היא רק מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לבדה – והאהבה תנצח את השורה. האתגר שלנו הוא ללמוד להחזיק את שני הכיוונים יחד: לבטא אי הסכמה ברורה עם דעות שגויות או התנהגויות פוגעות, אך יחד עם זה לזכור תמיד שמדובר ביהודי, באח, בבן למשפחה אחת.
