הכלל "זריזין מקדימין למצוות" מלמד שיהודי אמור לרוץ לקיים מצווה בהזדמנות הראשונה, מתוך חיבה ויוקר של המצוות. על בסיס כלל זה מסביר רש"י שמשה כינס את עם ישראל ביום י"א בתשרי – למחרת יום הכיפורים – ולא ביום הכיפורים עצמו.
השאלה המתבקשת: אם "זריזין מקדימין", מדוע המתין משה עד למחרת? הרבי מבאר שביום הכיפורים עצמו היו משה וישראל שקועים לחלוטין בשמחת הסליחה ובקבלת הלוחות החדשים. זה היה יום של "סלחתי" ושל תורה – ולא היה בו מקום לכל עניין אחר, אפילו חשוב כהקמת המשכן.
כאן מתגלה הבחנה עמוקה: יש זמן ללימוד תורה לשמה, שבו האדם מתאחד עם הנלמד ומנתק עצמו לחלוטין מכל עניין מעשי. ויש זמן לקפוץ ולעשות. שתי התנועות הכרחיות, ואסור לערבב ביניהן. זריזות אמיתית במצוות אינה פזיזות; היא כוללת גם הכנה נפשית, התלהבות וחיבור פנימי – ורק אחר כך ריצה לביצוע.
סיכום השיעור:
- ההזדמנות הראשונה – הכלל "זריזין מקדימין למצוות" מחייב לקיים מצווה בהזדמנות הראשונה האפשרית – כפי שאברהם השכים בבוקר לעקידה, וכפי שנהג משה ביציאתו מהר סיני.
- למה מחר? – רש"י קובע שמשה כינס את ישראל ביום י"א בתשרי ולא ביום הכיפורים עצמו, ונשאלת השאלה: הרי "זריזין מקדימין" מחייב לפעול מיד, ומשה היה יכול לאסוף את העם עוד באותו יום!?
- זמן לחגיגה – ביום הכיפורים היו ישראל שקועים לחלוטין בשמחת הסליחה ובקבלת הלוחות החדשים – ולא הייתה אצלם נתינת מקום לעניינים אחרים, אפילו לא לעניין חשוב כעשיית המשכן.
- לימוד לשם לימוד – יש הבחנה מהותית בין תורה כלימוד לתורה כמעשה; בעת הלימוד יש להתאחד לגמרי עם הנלמד, אך מיד לאחר הלימוד יש לקפוץ לעשייה; וכך לכל יום כיפור יש למחרת יום כיפור של מעשה בפועל.
