"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" — כך נצטווה משה רבנו בפרשתנו. המילה "נקמה" היא חריגה ומעולם לא הצטווינו לנקום באויב שפגע בנו. לא במצרים שהקיזו את דמנו ולא בעמים אחרים. אולם היחס למדיין (ועמלק) היה שונה במידה מהותית. שכן, מדיין מייצגת את השנאה העצמית לישראל, בלי שום סיבה והיגיון, ושנאה כזו אסור להניח.
אנו מתקרבים לסוף ימי המדבר ומשה מגיע לסוף ימיו. נותרה לו משימה אחת להשלים לפני שיעזוב את העולם: לנקום נקמת ה' במדיין. ללמד לקח את המדיינים שבאו להכשילנו עם בנותיהם. אנו זוכרים את הסיפור מסוף פרשת בלק, כיצד אחרי הניסיון הכושל של בלעם לקלל את ישראל, המדיינים שולחים את בנותיהם להחטיא את העם בזנות וכתוצאה מכך פרצה מגיפה שכילתה אלפים. עתה הגיעה עת הנקמה.
*
מלחמה פורצת בדרך כלל כצעד של הגנה. זאת תגובת של התגוננות מצד מדינה אחת שמרגישה מאוימת ממדינה אחרת שחפצה לפלוש לשטחה. אבל בין עם ישראל למדיין, לא היה שום מפגש. מדין שכנה במקום רחוק מהמסלול של ישראל, בחצי האי ערב, ועם ישראל לא היה אמור לפגוש בהם. בלשון רש"י: "נקום נקמת ה' מאת המדיינים — ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה… אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם (שלא נסעו דרך ארצם, שפתי חכמים)".
בהזדמנות אחרת הרחבנו בנקודה חזקה. נאמר: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צררים הם לכם". כך מתואר המן: "איש צר ואויב המן הרע הזה". וכך דרך העולם לומר על המקנא: "צר עין".
המדיינים הרגישו שבני ישראל תופסים להם את המקום ודורכים עליהם. כאילו המקום צר מדי, גם להם וגם לישראל. המדיניים דווקא הרגישו כך, משום שהיו אנשים גדולים ביותר, שידעו להעריך את גדולת העם היוצא ממצרים. הגויים הנעלים בתורה היו מדיינים: יתרו הדגול, חמיו של משה, ובלעם, שהילך בעולמות עליונים ועמד ברמת הנבואה של משה. דווקא הם ידעו להעריך את התופעה היהודית שהולכת וצומחת והרגישו "צר" ולחץ ממנה, עד שנזעקו מהצד השני של המדבר לפגוע בנו.
*
זאת הייתה גם ההרגשה של המן: למרות שהגיע לשיא הגדולה האפשרי, אבל אין לו מקום פנוי ומרחב נשימה כל עוד רואה את מרדכי היהודי.
ולכן אומרת התורה: "נקם את נקמת בני ישראל מאת המדיינים", כי השנאה הזו היא הכי מסוכנת. היא שנאה דמיונית ועצמית לעצם קיומנו וצריך לתקוף אותה בכל הכוח.
משה פנה לקיים הציווי, אבל לא יצא בעצמו לשם, משום שהייתה לו הכרת הטוב כלפיהם, שהעניקו לו את אשתו, בת יתרו כהן מדין. משימת המלחמה הוטלה על פינחס בן אלעזר, מי שהתחיל את המאבק במדיין ופגע בזמרי וכזבי המדיינית. פינחס יצא בראש צבא של 12,000 לוחמים — אלף מכל שבט- ועשה חיל. הם הכו את הגברים הלוחמים, את מלכי מדין ואת בלעם בן בעור בעצמו.
אבל הם חזרו עם הנשים כשבויות מלחמה. הרמב"ן מסביר כי פינחס חשב שזאת מלחמה ככל המלחמות, בהן נשים אינן מעורבות. אולם משה נדהם והתקצף. הרי הן היו האויב שבאו מרצונן להחטיא את ישראל וכיצד סוחבים לתוך המחנה את מקור ההרס עצמו? משה התקצף:
"ויקצוף משה על פקודי החיל… הבאים מצבא המלחמה… החייתם כל נקבה?! הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'".
זאת נקודה חיונית להבין: המלחמה במדיין לא הייתה מלחמה צבאית רגילה, אלא מלחמה אידיאולוגית. המדיינים לא איימו על השטח שלנו או על הקיום הפיזי שלנו. הם איימו על הזהות הרוחנית שלנו. הם ביקשו להכשילנו בדרכנו לעבודת ה' ולקחת מאתנו את הייחוד שלנו כעם הנבחר.
זוהי הסיבה שמדיין טעונה נקמה מיוחדת. לא בגלל שפגעו בנו פיזית, אלא בגלל שפגעו בזהותנו הרוחנית. השנאה העצמית שלהם כלפינו, שלא נבעה מכל עימות אמיתי או פגיעה שגרמנו להם, היא הסכנה הגדולה ביותר. היא שנאה שמבוססת על קנאה טהורה בגדולתנו ובייעודנו.
דווקא בגלל שהמדיינים היו אנשים רוחניים וגדולים, הם הבינו מהי התופעה הייחודית של עם ישראל. והבנה זו עוררה בהם קנאה עזה. הם לא רצו להשמיד אותנו פיזית — הם רצו להשמיד את הייחוד שלנו, להביא אותנו לרמה שלהם ולגרום לנו להיות עם כמו כל העמים.
ולכן הטעות של פינחס הייתה טבעית: הוא חשב שמדובר במלחמה צבאית רגילה, ולכן הנשים אינן מעורבות. אך האמת היא שדווקא הנשים היו הנשק העיקרי במלחמה הזו. הן אלו שבאו להחטיא את עם ישראל ולהרחיק אותנו מעבודת ה'.
*
השנאה העצמית היא תופעה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה. בכל דור יש מי שמרגישים "צרות עין" מקיומנו, לא בגלל משהו שעשינו להם, אלא בגלל מה שאנחנו. בגלל הייחוד שלנו, הזהות הרוחנית שלנו, הייעוד המיוחד שלנו בעולם.
דרך הטיפול היחידה בשנאה כזו היא מה שמכונה "נקמת ה'". לא נקמה אישית או לאומית, אלא הבהרה שאי אפשר לסבול שנאה עצמית כזו. צריך לעמוד עליה ולא לתת לה להתפשט.
זהו הלקח של מלחמת מדיין: לא כל מלחמה היא על טריטוריה או על אינטרסים. יש מלחמות שהן על הזהות שלנו, על הזכות שלנו להיות מה שאנחנו. ובמלחמות כאלה, אי אפשר להתפשר.
