גנוב חירות: משמעות הבריחה והחיפזון ביציאת מצרים

"כי ברח העם" – במילים אלו מתואר אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל: יציאת מצרים. אך מילים אלו מעוררות תמיהה עצומה: מדוע יצאנו ממצרים כבורחים? מדוע נדרשנו להטעות את פרעה ולבקש רשות ליציאה של שלושה ימים בלבד, במקום לצאת בגאון ובנחרצות?

כדי להבין את עומק העניין, הבה נתבונן בסיפור שהתרחש בעידן מודרני יותר, סיפור שממחיש את מהותה האמיתית של החירות.

ב-19 בדצמבר 1984, יולי אדלשטיין, אסיר ציון בברית המועצות, הוצא משלושה חודשי מעצר בצינוק והובא לבית המשפט להקראת גזר הדין. האישום הרשמי היה "החזקת סמים", אך האמת הייתה ידועה לכל: הפשע האמיתי שלו היה פעילות ציונית ושיעורי העברית שלימד. אנשי הביטחון הסובייטיים מילאו את כל המושבים בבית המשפט, כדי למנוע מחברים ומכלי תקשורת להיכנס. רק אשתו ואמו הצליחו להסתנן פנימה.

גזר הדין היה אכזרי: שלוש שנות עבודת פרך במחנה עבודה בסיביר. מיד לאחר הקראת גזר הדין, אנשי הביטחון מיהרו להקיף אותו בטבעת אבטחה ולהחזיר אותו לתא המעצר. ברגע הקצר שהיה לו, יולי הצליח להשחיל ראש ביניהם ולצעוק שאלה לאשתו. הוא לא ראה אותה חודשים ולא ידע אם ואימתי יראה אותה שוב, אבל מה שהציק לו היה דווקא: "טניה, איזה נר הערב?" היא סימנה לו עם שתי אצבעות: "נר שני".

באותו ערב, בתא הכלא, יולי אדלשטיין השיג איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול סורגי החלון והדליק את שני הגפרורים. כך עמד כמה שניות, עד שהאש חרכה את אצבעותיו. הוא לא ידע האם ההדלקה כשרה מבחינה הלכתית, אבל הוא ידע שמעט אור דוחה הרבה חושך.

זוהי תמציתה של חירות אמיתית: ההבנה ששני גפרורים הם יותר חזקים מכל האימפריה הסובייטית. החירות היא היכולת המופלאה להיאחז בטוב, גם כשכל העולם סביבך חשוך ומאיים. היכולת להתרומם מעל ארבעים ותשע חומות כלא ולדעת שהטוב אמתי והרע שקרי, ולכן שמעשה אחד של מצווה, יגרור עוד מעשה ועוד מעשה עד הגאולה השלמה.

כך גם ביציאת מצרים. כאשר מתבוננים במדרשים ובפירושים על אותה תקופה, מגלים תמונה שונה מזו שאולי הכרנו בגן הילדים. בני ישראל לא היו מסוגלים לדמיין שחרור מוחלט אחרי מאתיים שנות עבדות. הם היו שקועים, כלשון חז"ל, בארבעים ותשע שערי טומאה.

הנביא יחזקאל מתאר את גאולת מצרים במילים מפתיעות: "לקחת גוי מקרב גוי" – כאילו אמר "הוצאתי גויים מבין הגויים". זה נשמע כמעט כמו "גויים ממוצא יהודי". אחרי מאתיים שנות גלות ב"ערוות הארץ", כפי שיוסף מכנה את מצרים, עם ישראל היה שקוע עמוק בתרבות המצרית.

המדרש מספר שכאשר עמדו ישראל על הים, טענו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות" – כלומר, לא היה הבדל ניכר בין ישראל למצרים!

וכאן מגיע הפתרון המופלא של הקב"ה: תגנבו חירות וצאו לשלושה ימים. כשאדם עטוף בארבעים ותשע שערים של טומאה, עליו לתפוש את השער החמישים שנותר שלם ולצאת לשלושה ימים. הקב"ה אומר: אל תתפעלו מהחושך, אל תגדירו את עצמכם באמצעותו. כל מציאותו של החושך היא העדר אור, ולכן גפרור אחד מסלק את החושך העבה ביותר.

להבנת רעיון זה, הגמרא במסכת קידושין מביאה סיפור מופלא על רבי עמרם חסידא, איש חסיד וטהור, נקי מהבלי היצר הרע. פעם עברה בעיר פלוגת שודדים שסחבו עמם נערות יהודיות שבויות. אנשי הקהילה פדו אותן ושיכנו אותן בביתו של רבי עמרם, בטוחים שזה המקום הבטוח ביותר עבורן. כדי להרחיק עוד יותר מעברה, הסירו את גרם המדרגות הכבד שהוביל אל הקומה השנייה, גרם שנדרשו עשרה אנשים כדי להזיזו.

יום אחד חלפה אחת הנערות ואורה האיר עליה. התעורר יצרו של רב עמרם והעניק לו כוח עצום להזיז לבדו את גרם המדרגות ולעלות למעלה. בעוד הוא נאבק ביצרו, עלה וירד, עד שהגיע לחצי גובה המדרגות. פתאום החל לצעוק: "אש, אש בבית רב עמרם". באו התלמידים לקול הצעקות והצילו אותו מעברה.

הרעיון העמוק כאן הוא שרבי עמרם נותר תקוע על המדרגות. הוא לא מצא כוחות לעזוב את הרע לגמרי, אך בתוכו דלקה להבת נר אחרונה שצעקה: "הצילו, בואו יהודים טובים ותצילו אותי מעצמי". וגם זה מספיק. זאת גאולת מצרים: האמונה ששני גפרורים של אור, יותר נצחיים מאימפריה של חושך.

וכך נבין מדוע הייתה היציאה ממצרים בבהלה ובחיפזון. התורה מתארת כיצד אכלו את קרבן הפסח: "מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון". הם היו כמו אסירים החוטפים ארוחה מהירה לפני בריחה, בידיעה שכל רגע של היסוס עלול לעלות להם בחירותם.

האדמו"ר הזקן, בספר התניא, נותן הסבר עמוק לתופעה זו. הוא שואל את אותה השאלה שאנו שואלים: למה הבריחה? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם תחת המכות הקשות שספג?

תשובתו מפתיעה: "ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו… מכל מקום תיקר נפשו האלוקית בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה". הבריחה לא הייתה מפני פרעה, אלא מפני עצמנו – מפני "הרע שבנפשות ישראל" שעדיין היה בתוקפו, כדבריו: "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה".

מסורת ישראל שומרת זיכרון מעניין של חיפזון זה גם במנהג ה"אפיקומן". בתחילת הסדר מטמין בעל הבית את מצת האפיקומן, והילדים "גונבים" אותה. יסוד המנהג עתיק ומוזכר בגמרא: "חוטפים מצה בשביל התינוקות שלא יישנו" – עורכים משחקים עם המצה כדי לשמור את הילדים ערים.

אך מה פשר ה"גניבה" דווקא? האם אין דרכים אחרות לשמור את הילדים ערים? אלא שיש כאן עומק נוסף: אנחנו משחזרים את "גניבת החירות" של יציאת מצרים. כשם שאבותינו "גנבו" את עצמם ממצרים באמצעות יציאה של שלושה ימים, כך אנו "גונבים" את האפיקומן – מצה שמסמלת את החירות – ומחביאים אותה.

הרבי מליובאוויטש כותב שכשמגיע "הקץ" – רגע מתאים לשינוי – אסור להחמיץ את ההזדמנות אפילו לרגע. כל יום בחיינו הוא שעת כושר חדשה ליציאת מצרים פרטית, אך רבים מאתנו דוחים את שעת הכושר שלהם: "ישנם כאלה המתעכבים ודוחים את שעת הכושר שלהם, לימים הנוראים, או לפחות לשבת ומועד".

הצמח צדק, מגדולי אדמו"רי חב"ד, נותן עצה מעשית: "בריחה זו היא למחשבה, דיבור ומעשה". הדרך המעשית לברוח ממצרים היא באמצעות התמקדות באותם חלקים שיש לנו שליטה עליהם. בעוד שאין לנו כוח לשנות ברגע את כל המציאות הפנימית שלנו, יש לנו יכולת לשנות את הביטויים החיצוניים שלה – את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו.

וזהו המסר הנצחי והרלוונטי של יציאת מצרים: מגיע חג גדול ויהודי מרגיש מודאג, עייף, אדיש וכבוי. הדרך להתעורר היא להצית שני גפרורים – לפרוץ דרך בעצמו למשהו שעוד לא עשה – ולדעת באופן ברור שפריצת דרך קטנה היא יותר אמתית ונצחית מכל קושי שהוא.

אחרי כל זה, אנו בוודאי מתחננים לשלב הסופי בהארת העולם, כפי שמבטיח לנו הנביא: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", אלא "בשובה ונחת תיוושעון".