אחת התמיהות הגדולות בסיפור יציאת מצרים נוגעת לשאלת ההטעיה. מדוע נדרשו בני ישראל לבקש מפרעה רשות ליציאה של שלושה ימים בלבד, ולא לדרוש את מה שבאמת היה הייעוד האמיתי – יציאה מוחלטת ונצחית לקראת מתן תורה והכניסה לארץ ישראל?
כאשר אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים בחומש שמות, אנו רואים תבנית מעניינת. הקב"ה מתגלה למשה רבנו בסנה הבוער ומבשר לו את בשורת הגאולה:
"ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג). הקב"ה מבהיר למשה שהמטרה היא לקחת את בני ישראל אל ארץ כנען, היא ארץ ישראל.
אך מיד בפסוק הבא, הקב"ה מצווה את משה לומר דברים אחרים לגמרי לפרעה: "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו: ה' אלוקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו".
לפרעה אין לומר דבר על ארץ ישראל או על מתן תורה או על גאולת עולם. יש לבקש רק היתר יציאה לשלושה ימי "סדנה רוחנית" במדבר. ואכן, כאשר משה ואהרן מגיעים לפרעה, הם מציגים רק את הבקשה המוגבלת הזו: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו" (שמות ה).
כתוצאה מכך, כאשר פרעה משחרר לבסוף את העם, ולאחר שלושה ימים הוא מבין שהם אינם מתכוונים לחזור, התורה מתארת את האירוע כך: "ויגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו?" (שמות יד,ה).
האבן עזרא בפירושו הארוך מסביר: "אז חשב פרעה כי כל מה שדיבר משה בערמה היה, כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח". באותו הרגע הבין פרעה שמשה רבנו הטעה אותו. משה הציג כאילו הם יוצאים לשלושה ימים בלבד כדי לזבוח לה', ואחר כך יחזרו למצרים. והנה מתברר שמשה התכוון להבריח את הגבול ולהיעלם במדבר.
התמיהה עולה מאליה ומעסיקה רבים מהמפרשים הגדולים. האברבנאל שואל בתקיפות: "איך ציווה יתברך למשה רבנו שיאמר בשמו דבר כזב ושקר?" הרי הקב"ה הוא "אל אמת" וחותמו אמת, כיצד ייתכן שיצווה את משה להטעות את פרעה?
דרשות הר"ן מוסיף: "מה טעם לגנוב לבו של פרעה שיאמרו לו 'ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים', והנה זה דרך עבדים שאין ידם תקיפה ומתנכלים אל אדוניהם לברוח, אבל למה משה ואהרן שהיו שלוחי ה' יתברך, לא אמרו אל פרעה ביד רמה שהגיע קיצם של ישראל להיגאל? וכי היד ה' תקצר להכניע לבו של פרעה להודות בדבר?!"
גם האדמו"ר הזקן, בעל התניא, תמה: "דלכאורה הוא תמוה: למה הייתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם?!"
חשוב להדגיש שמשה רבנו לא שיקר במובן הפשוט של המילה. הוא לא אמר במפורש שהם יחזרו אחרי שלושה ימים. הוא רק הציג חלק מהאמת – שהם הולכים לשלושה ימים להקריב קורבנות במדבר. פרעה, מצדו, הניח מעצמו שהם יחזרו אחר כך.
ועדיין, יש צורך להבין: לשם מה כל זה? מדוע לא לומר את האמת המלאה? הרי הקב"ה היה יכול להכריח את פרעה לשלחם בכל מקרה, כפי שעשה בסופו של דבר.
הסבר ראשון מובא במדרש רבה ובדרשות הר"ן: הכל היה מתוכנן כמלכודת כדי למשוך את פרעה לים סוף. אילו היה פרעה משלח את בני ישראל לחופשי לעולם, הוא לא היה רודף אחריהם לים. אבל כיוון שציפה לשובם ופתאום הבין שהוטעה, גאוותו הפצועה דחפה אותו לרדוף אחריהם. כך נסגר המעגל: פרעה שהטביע ילדים ביאור הוטבע עם צבאו בים סוף – מידה כנגד מידה.
הסבר שני, מעמיק יותר, מביא האלשיך הקדוש: הקב"ה לא דרש מפרעה לשחרר את בני ישראל לחלוטין, כי זה היה למעלה מכוחו ומיכולתו הנפשית. פרעה היה מלך גאה ורב עוצמה ששלט בעולם העתיק. הוא היה רגיל לתת פקודות, לא לקבל אותן. הקב"ה, בחוכמתו האינסופית, הבין שעבור עריץ כזה, לא ניתן לבוא עם דרישה להשתחרר לחלוטין מעבדותם. זה היה מעבר ליכולתו הנפשית לקבל.
במקום זאת, הקב"ה בחר לבקש רק טובה הומניטרית מינימלית – הפסקת אש של שלושה ימים, תקופה שכל מצביא מלחמה יכול להבין אותה. אפילו שודדים וליסטים שמים נשקם בצד ליום או יומיים, ומאפשרים לאויביהם לקחת את מתיהם לקבורה.
האלשיך כותב: "אם הייתי אומר שישלח לעולם ביד חזקה, לא הייתה אשמת סירובו סיבה לכל המכות. כי לא ייפלא שימאן להפסיד שישים רבוא עבדים לעולם. על כן אמרתי דרך זה, שעל כן בסרבו – ראוי להכותו מכות גדולות".
המסר העמוק כאן הוא: אם הקב"ה לא דרש מפרעה הרשע למעלה מכוחותיו הנפשיים, קל וחומר שאינו דורש מאיתנו למעלה מכוחותינו. כאשר הקב"ה מציב בפנינו אתגר, עצם התביעה היא הבעת אמון שהדבר בכוחנו.
אך יש הסבר שלישי, עמוק עוד יותר, שפותח בספרי חסידות ובמיוחד בספר התניא. ייתכן ש"פתרון שלושת הימים" לא היה מכוון בעיקר כלפי פרעה, אלא כלפי בני ישראל עצמם. הם לא היו מסוגלים לקלוט את האפשרות של יציאה מוחלטת ממצרים.
אחרי מאתיים שנים של עבדות, במדינה שהייתה "ערוות הארץ" כלשון יוסף, עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה. כפי שאומר הנביא יחזקאל: "לקחת גוי מקרב גוי" – הוצאתי גויים מבין הגויים. הוא משתמש במילה "גוי" גם כדי לתאר את עם ישראל, כי הם היו דומים מאוד למצרים בעבודה זרה, בגילוי עריות, במנהגים ובתרבות.
כשהמלאכים עמדו על ים סוף, הם טענו בפני הקב"ה: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – כלומר, במה עם ישראל טובים יותר מהמצריים?
לכן, הפתרון היה "גניבת חירות". כאשר אדם עטוף בארבעים ותשעה שערי טומאה, עליו לתפוס בשער החמישים שנותר פתוח. אין הוא מסוגל עדיין לחשוב על חירות מוחלטת, אבל הוא יכול לצאת לשלושה ימים, לעשות צעד קטן בכיוון הנכון.
רעיון זה מתחזק כאשר אנו שמים לב לפרט נוסף: היציאה ממצרים התאפיינה בחיפזון ובבהלה. התורה מספרת שאת קרבן הפסח היה צריך לאכול "מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחיפזון, פסח הוא לה'" (שמות יב,יא). רש"י מפרש: "בחיפזון – לשון בהלה ומהירות".
ואיסור החמץ ומצוות המצה נועדו להנציח את אותו חיפזון: "שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טו).
ולמה הבהלה? ממי לברוח? הרי פרעה כבר שילח אותם! אלא שהבריחה וההטעיה קשורים: מי שמשקר, בורח בלחץ. העובדה שהם רימו והסתירו את כוונתם האמיתית, גרמה לכך שהיה עליהם לצאת ברגע הראשון האפשרי ולא להתעכב עוד שנייה אחת.
לפי ההסבר החסידי, הבריחה לא הייתה מפני פרעה, אלא מפני עצמם – מפני "הרע שבנפשות ישראל", שעדיין היה חזק מאוד. הם היו צריכים לברוח מההרגלים, מהמחשבות, מהתאוות, מהתרבות המצרית שדבקה בהם.
כפי שמסביר רבינו הזקן בתניא: "והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה 'כי ברח העם'… אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, ורק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך".
זוהי תובנה עמוקה על החיים בכלל: לפעמים, כשאנו רוצים לשנות הרגל רע או תכונה שלילית, אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת בבת אחת. אנחנו צריכים "לגנוב" קצת חירות, לעשות שינוי קטן, לצאת ל"שלושה ימים" מהמֵצרים האישיים שלנו. וגם אם אנחנו עדיין לא יודעים לאן הדרך תוביל, הצעד הקטן הזה יכול להיות תחילתה של יציאת מצרים אישית.
השאלה הגדולה היא: מה ההשלכה לחיינו? מדוע עלינו לזכור ולציין את הפרט הזה של ההטעיה והבריחה? האם לא עדיף היה "לטייח" אותו ולהתמקד בפן ההרואי של היציאה ממצרים?
התשובה היא שיש כאן לימוד עמוק על הדרך שבה שינויים אמיתיים מתרחשים. הגאולה אינה תמיד מגיעה בבת אחת, בקול רעם. לפעמים היא מתחילה בצעד קטן, מהוסס, אפילו לא לגמרי כן. לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו: "זה רק לשלושה ימים" – אני אנסה דיאטה חדשה, אני אלך לשיעור תורה פעם אחת, אני אנסה להתפלל, רק לשלושה ימים. ודווקא מהניסיון הזמני והחלקי, צומחת גאולה של ממש.
הרבי מליובאוויטש כותב במכתבו לחודש ניסן תשכ"ג: "כיון שהגיע הקץ – בוא הרגע המתאים לקץ טומאת מצרים ולהשתחררות ממנה – אסור להחמיץ את ההזדמנות אפילו כהרף עין. כל יום מחדש הוא בבחינת 'הגיע הקץ' ומשמש שעת כושר להישמע לקריאה בקבלת התורה וקיום מצוותיה. אלא שישנם כאלה המתעכבים ודוחים את שעת הכושר שלהם, לימים הנוראים, או לפחות לשבת ומועד".
הצמח צדק, שהיה האדמו"ר השלישי של חב"ד, מעניק ליישום זה מסגרת מעשית: "בריחה זו היא למחשבה, דיבור ומעשה". כלומר, החירות מתחילה בשלושת הלבושים של הנפש שהם לגמרי בשליטתנו – במחשבות שאנו חושבים, במילים שאנו מדברים ובמעשים שאנו עושים.
ואולי זו גם המשמעות העמוקה של מנהג "גניבת האפיקומן" בליל הסדר. הילדים "גונבים" את המצה, שמסמלת את החירות, ומסתירים אותה. זו הזכרה של אותה "גניבת חירות" ביציאת מצרים, והעובדה שלפעמים החירות האמיתית שלנו מתחילה ב"גניבה קטנה" – בצעד לא מושלם, אבל בכיוון הנכון.
בסופו של דבר, יציאה מבוהלת לשלושה ימים הפכה לשלושת אלפים שנה של קיום יהודי. וכשכל אויבינו כבר מזמן אינם, עם ישראל חי וקיים. זהו כוחה של התחלה קטנה, של צעד ראשון, של "יציאה לשלושה ימים".
ואחרי כל זה, אנו כבר עייפנו מפתרונות חלקיים ומבוהלים ואנו מצפים לשלב הסופי בהארת העולם, כאשר לא נצטרך עוד לגנוב חירות, כפי שמבטיח הנביא ישעיהו: "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", אלא "בשובה ונחת תיוושעון" כפשוטו ובקרוב ממש.
