ההגדה של פסח היא המצווה היחידה בתורה שאין עליה ברכה. בדרשה מבואר שהסיבה לכך נעוצה בהבנה עמוקה של מהות ההודאה והכרת הטוב.
הברכה "אשר קדשנו וציוונו" מתאימה למצוות שאדם לא היה עושה מעצמו, כמו הנחת תפילין או אכילת מצה. אך הגדה של פסח היא מצוות הכרת הטוב, והכרת הטוב בצורתה האידיאלית צריכה לבוא באופן ספונטני, מעומק הלב והנפש, ללא צורך בציווי. בדומה לכך אין ברכה על כיבוד הורים – כי הבעת תודה לאדם שחייבים לו הכל צריכה להיות טבעית ולא מאולצת.
הנס הגדול ביותר שמחייב הכרת הטוב הוא עצם קיומנו כעם, אחרי 3335 שנה מיציאת מצרים, כשכל האימפריות האדירות שסביבנו נעלמו. הדרשה מתמודדת גם עם הנטייה האנושית להתמקד ברע ולשכוח את הטוב, ומציעה שההגדה של פסח מלמדת אותנו להפוך את ראיית הטוב לתכונה עצמית, טבעית וספונטנית שמתרחשת מאליה, וכך להמשיך את "ליל הסדר" לכל השנה.
מהלך הדרשה:
א. השאלה מדוע אין ברכה על קריאת ההגדה בניגוד למצוות אחרות.
ב. ההסבר שהגדה היא עצמה ברכת הודאה ואין צורך בברכה על ברכה.
ג. ההבחנה בין קיום מצוות מתוך ציווי לבין הודאה טבעית וספונטנית.
ד. ההשוואה לכיבוד הורים שגם עליו אין ברכה, כי זו צריכה להיות פעולה טבעית.
ה. הקשר לנס הגדול ביותר – שרידות עם ישראל לאורך הדורות.
ו. הסיפור על הכותרת העתידית ב"ניו יורק טיימס" על הדלקת נרות שבת.
ז. הרעיון שהכרת הטוב הספונטנית מחברת עליונים ותחתונים.
ח. הנטייה האנושית להתרכז ברע ולשכוח את הטוב.
