הדרשה נסובה סביב המחלוקת העתיקה בין בני בתירא והלל הזקן אודות הקרבת קרבן פסח בשבת. מעבר לסוגיה ההלכתית, עומד כאן עימות בין שתי תפיסות עולם לגבי מהות ה"ציבור" ביהדות.
בני בתירא סברו שציבור הוא מציאות אחידה ומלוכדת, כמו בקרבן התמיד שהוא אחד עבור כולם, ולכן קרבן פסח שמובא בקבוצות נפרדות אינו קרבן ציבור. לעומת זאת, הלל הציג תפיסה מהפכנית: ציבור אמיתי הוא לא קהל אחיד, אלא אוסף יחידים שבוחרים להתאחד למטרה משותפת. אחדות אינה אחידות – הקב"ה רוצה שכל אחד יתרום את כישרונותיו הייחודיים למפעל המשותף.
דווקא קרבן פסח מבטא את הרעיון הזה בשלמות: יחידים שונים המתקבצים בחבורות לחגיגה משותפת. תפיסה זו היא האיזון המושלם של היהדות בין זכויות הפרט וצרכי הכלל – שמירה על ייחודיות היחיד תוך יצירת מארג משותף. גישה זו היא ששימשה את הלל הזקן כמנהיג והיא עומדת בבסיס התפיסה היהודית של חברה בריאה.
מהלך הדרשה:
א. הקביעות הנדירה של פסח בשבת והשאלה אם קרבן פסח דוחה שבת.
ב. הייחודיות של קרבן פסח כנאכל בחבורה וכמחייב הקשת דלת השכנים.
ג. מחלוקת בני בתירא והלל לגבי הקרבת הפסח בשבת.
ד. הרעיון המהפכני של הלל: ציבור אינו מציאות אחידה אלא אוסף יחידים שמתלכדים.
ה. האיזון בין צרכי היחיד וצרכי הכלל ביהדות.
ו. הפירוש ל"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני".
