כשקוראים את נבואות הגאולה בספר ישעיהו, מופיע תיאור מפתיע: "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר… והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים". מצודת דוד מבאר: "ידריך בני הגולה לדרוך בנעלים אשר ברגליהם כי תשוב להיות יבשה".
הדבר מעורר תמיהה גדולה: הרי למדנו שבמקום קדוש יש לחלוץ נעליים, כפי שנצטוו משה, יהושע והכוהנים בבית המקדש. ואם כן, כיצד ייתכן שבגאולה העתידה, כשהעולם כולו יתקדש ורוח הטומאה תעבור מן הארץ, נלך דווקא בנעלינו לארץ ישראל?
התשובה לכך טמונה בהבנה עמוקה של תפקיד הנעליים בעבודת ה'. הראשון שהתמודד עם האתגר הזה היה יעקב אבינו, הפועל היהודי הראשון בהיסטוריה. כשיעקב עזב את הארץ כדי לעבוד כשכיר בבית לבן, הוא עצר בבית א-ל ולפני שנרדם, "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו".
רש"י מסביר כי יעקב חשש מפני חיות רעות, אך הדבר תמוה: אם חשש מחיות רעות, מדוע הגן רק על ראשו? ואם בטח בה', למה הגן בכלל?
מבאר הרבי מליובאוויטש: יעקב לא חשש מהחיות בחוץ, הוא חשש מהחיות בפנים. בפעם הראשונה עוזב יהודי את הארץ כדי להתמסר לעבודה, ויעקב חשש שהעבודה תשתלט עליו. שהוא יהפוך להיות עבד להתמכרות להצליח במקום להיות זה שעובד כדי לחיות.
לכן כיסה את הראש להזכיר לעצמו, שה'ראש', ההתלהבות והתשוקה הפנימית, צריכה להישאר מעל זה. כך אומר הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך". אם יהודי עובד רק עם ה"כפים", אבל במהותו ועצמותו הוא זוכר שהכול חלק משליחותו כלפי שמים – אז אשריך וטוב לך.
ומה שהספיק ליעקב לזכור בראש, אנחנו צריכים לזכור ברגליים! אצלנו תובנות המוח אינן מספיקות כדי לנהל את הרגליים, ולכן עושים את התזכורת בתחתית הגוף עצמו.
כפי שכותב הרבי: "למרות שצריך לעסוק בעניינים ארציים, צריך לנעול בשעת מעשה 'נעל', דבר המפריד בינו לארץ. היינו שיהיה מנותק מהעניינים הארציים, לעשותם בלא לב ולב. כלומר: לא די בכך שיעסוק בענייני המסחר רק זמן מועט, כפי המוכרח לפרנסתו בלבד, ואילו במשך שאר הזמן יהיה מונח בתורה ותפילה. הדרישה היא שגם בעת המסחר גופא יהיה מנותק מעניינים ארציים".
וכאן מגיעים אל סוד הגאולה העתידה: העובדה שנצעד אל הגאולה בנעליים, מלמדת שהגאולה תבוא דווקא בזכות העבודה שלנו בתוך העולם הזה. לא על ידי פרישה מהעולם וחליצת הנעליים, אלא דווקא על ידי העבודה בתוך העולם עם נעליים.
כי בסופו של דבר, המטרה היא לא לברוח מהעולם אלא לתקן אותו. להיות בתוך העולם אבל עם 'נעליים סגורות', עם תנועה של השפעה ולא של קבלה. זוהי העבודה שמרוממת את העולם ומכשירה כל פינה וכל נקודה להתגלות האור הגדול.
כשנגיע לגאולה השלמה, נגלה שדווקא העבודה הזו – של להיות בתוך העולם אבל עם נעליים, של לעסוק בחומר אבל להישאר מעליו – היא זו שהביאה את הגאולה. ולכן אז נצעד בנעליים, כי הנעליים יהיו סמל לא רק להפרדה מהחומר, אלא גם לניצחון עליו ולהפיכתו לכלי לאור אלוקי.
זהו המסר העמוק של נבואת ישעיהו: בגאולה לא נצטרך לחלוץ נעליים כי כל העולם יתעלה. הנעליים עצמן יהפכו להיות כלי קודש, והעובדה שצעדנו איתן בגלות מתוך שליחות ואחריות, היא שתביא את הגאולה השלמה במהרה בימינו.
