המטרה הפשוטה ביותר של הנעליים היא להגן מפני האדמה. עד כמה שהעולם נהדר, הוא גם נושא סכנות, והמטרה של הנעליים היא להגן מפני הסכנות: ליצור חציצה והפרדה בין הרגל ובין הקוצים והאבנים הפזורים על פני הקרקע. במובן הפנימי, זה אומר שהנעליים נועדו להגן מפני בעיית הבעיות של החיים: המלכודת של החומריות.
הנעליים הרוחניות נועדו ליצור חציצה והפרדה בינינו ובין העסק, ובכך להגן מפני ההתמכרות של הקריירה – הרשת שטווה ההצלחה העסקית לרגלינו ומשכיחה כל דבר אחר חוץ מהרצון להצליח ולפרוץ גבולות.
הנעליים נועדו להציל מפני אותה רעה חולה שאנשים בוכים עליה בסוף ימיהם. הם מביטים אחורה ואומרים: "חבל ששקעתי בעבודה ובמה שהיה דחוף, חבל שלא ייצרתי סדר עדיפויות אחר שמעדיף את החשוב על פני הדחוף".
סיפור כואב ממחיש זאת היטב: באחת העיירות באוקראינה בתחילת מלחמת העולם השנייה הייתה אישה שבעלה התגייס לקרבות ולא חזר. היא נותרה לבדה עם בנה התינוק והחליטה לתפוש רכבת ולברוח ממרכז המדינה. אולם תחנות הרכבת היו מלאות בחיילי הצבא הנאצי, ואם תעלה עם תינוק בידה – זה יעורר חשד. היא הכניסה את התינוק לתוך שק בו אורזים חפצים, ובשק נוסף ארזה מעט אוכל ובגדים.
מתחנה לתחנה גבר החשש. חיילים נאצים צבאו על הפתחים והיא הרגישה עיניים ננעצות בה. בהחלטה של רגע העבירה אוכל ובגדים לתוך השק של התינוק והשאירה את השק השני על הרצפה. כשהרכבת הגיעה לתחנה, אספה במהירות את השק ורצה החוצה. כמטורפת שעטה לתוך השדות ועצרה אחרי כמה קילומטרים. אך משהו העיק עליה. הידיים שלה רעדו ופתאום היה נדמה לה כאילו השק קל לנשיאה. היא פתחה אותו בתנופה וגילתה כי במנוסתה נטלה את זה של הבגדים ואילו השק ובתוכו התינוק נשאר ברכבת שהמשיכה לדרכה…
הסיפור הקשה הוא משל חד על חיינו: גם במלחמה על החיים, אנו בוחרים את השק הקל יותר, זה שנעים יותר לנשיאה, זה של החפצים הדוממים… אנו מעדיפים את הדחוף על החשוב.
יהודי מחזיק ביד שני שקים: השק של הבעיות הדחופות, של העסק והקיום החומרי, והשק של הבעיות הלא דחופות אבל היותר חשובות – זה של המשפחה וההתקדמות הרוחנית. אבל שני השקים אינם מתחרים שווים: בלהט החיים אנו מעדיפים בטבעיות את הדחוף על החשוב. הוא גם דוחק יותר והוא גם קל ונעים יותר לנשיאה, הוא מייצר ערך אישי, הגשמה ומלאות.
עם כל הקושי בעבודה, אבל אנשים לא מפסיקים לעבוד, גם אלו שיש להם הכול לא מפסיקים לעבוד, משום שהיצרנות מעניקה הרבה יותר מכסף – היא מייצרת את הדבר הגדול ביותר שאדם זקוק לו: ערך אישי והגשמה עצמית. ואולם הקריירה שואבת הכול, את כל האנרגיה הזמינה, היא חוטפת בשבי ולא מותירה פניות.
וכאן נכנסות הנעליים הרוחניות. תפקידן ליצור חציצה, מרחק והפרדה בין האדם והחומר ולהזכיר לו שהוא אינו חומר, הוא והאדמה אינם מציאות אחת. אדרבה: הוא נועד לשלוט בחומר ולהעלות אותו אליו.
כפי שאומר הרבי מליובאוויטש: "אף שיהודי נמצא בגלות בין העמים וכל ההשפעות הגשמיות עוברות באמצעות השבעים שרים, אעפ"כ צריך להיות ניכר שהוא יהודי, שהוא מובדל מהעולם בבחינת 'אתה בחרתנו מכל העמים'… היינו שגם כשעוסק בעובדין דחול באמצעות העקביים, הרי זה באופן שיש מנעלים לרגליו, שהוא מובדל מהארציות ועושה אותו רק בגלל היותו 'אנוס על פי הדיבור'".
זהו סוד הנעל: לא רק הגנה פיזית מפני קוצים ואבנים, אלא בעיקר הגנה רוחנית מפני שקיעה בחומריות. הנעל מזכירה לנו שיצאנו לעסק כדי לרומם אותו למעלה, להיות שגרירים של הקב"ה במרחב ולא חלילה כדי לרדת דרכו למטה.
