מה עושים עם הגוף? זה אחד התסביכים העמוקים ביותר של היהודי עובד ה'. איך מתמודדים עם המתחרה המסובך הזה שהוא גם הידיד הכי טוב וגם האויב הכי תוקפני? איך מגיבים לצרכים החומריים שאי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם?
הגוף הוא אנחנו עצמנו, הוא גם מספק את הקיום ואת ההנאות הכי גדולות, אבל גם מייצר חלילה את הנפילות הכי מסובכות. תובנה ידועה אומרת: "ז'אנר הספרות הנמכר בעולם הם ספרי בישול. המקום השני הם ספרי דיאטה…" אנחנו רוצים לאכול, אבל גם פוחדים לאכול ורוצים לפנות מקום לרוח.
הסיפור הבא ממחיש את המורכבות: אלכוהוליסט התמכר לטיפה המרה וחייו נחרבו לחלוטין. אשתו איימה בגירושין, הילדים בכו יומם ולילה ולא נותרה ברירה אלא לקחת את עצמו בידיים. הוא קיבל החלטה נוקשה שאין יותר ללכת בלילה לשתות בבר.
הגיע הערב והיצרים געשו. השפתיים בערו לאלכוהול, הראש הסתובב, אבל הוא הפעיל את כל תרגילי הסחת הדעת במטרה להסיח את הראש מהתאווה. בחצות הלילה דפק לבו בפראות והוא יצא מסוחרר לעבר הבר. החל לצעוד, אבל מוחו ניסה לגבור ולצעוק: לא, אסור לך. בכוחות אחרונים אסף את עצמו וחזר הביתה. כשדרך על דלת הבית וראה את בבואתו על המראה בכניסה, הכריז בסיפוק: "אין עלי, איזה כוח שליטה. מגיע לי כוס אלכוהול טובה" והלך לפנק עצמו בוויסקי עם קרח…
והשאלה היא: איך הדרך הנכונה להתמודד מול היצרים הגועשים? אולי לדכא לחלוטין? או לוותר חלילה?
בעולם ישנן שתי דרכים להתמודד עם החומר: לוותר לחומר – השיטה המתירנית אומרת 'אכול ושתה כפי יכולתך כי מחר נמות'. החומר הוא מפתה, מגרה ומהנה רב עוצמה ואין מנוס חוץ מלהיכנע לו. השיטה ההפוכה אותה אימצה הנצרות קוראת לוותר על החומר – להתנתק ממנו לחלוטין, לחיות בעולם ללא אישה, מנותקים בתוך בית תיפלה ומרוכזים בעולם קדוש.
וכאן באה המהפכה היהודית: יהודי אינו מוותר לחומר, אבל מנגד, גם אינו מוותר על החומר. ראשית, הוא לא נותן ליצרים לנהל אותו. ולמרות שתאוות היצרים היא הרגש העוצמתי ביותר, יהודי בולם וחי על פי מדד ברור של שולחן ערוך ומה שאסור אסור. מנגד, הוא אינו משאיר את החומר בחוץ.
הדרך בה מתמודדים עם החומר אינה זו הקלה: באמצעות דיכוי והתנתקות. אלא להיפך: משלב את הגוף בעולם הקדושה ומרומם אותו עצמו בהדרגה. הוא מקשיב לגוף, מאפשר לו ביטוי ומספק את הצרכים שלו. הוא מענג את הגוף בסעודת שבת, הוא חי חיי אישות ומצליח ומשגשג בענייני העסק.
המדרש מביא לכך דוגמה מופלאה: "'בטנך ערמת חיטים סוגה בשושנים' – שהכל צריכים לה, 'סוגה בשושנים' – גדורה בגדר שושנים ואין פורץ להיכנס. חתן נכנס לחופה, לבו מתגעגע לחיבת חיתוניו, בא להיזקק לה אמרה 'טיפת דם ראיתי'. הופך פניו לצד אחר ולא נשכו נחש או עקרב".
יהודי חי בעולם ונשאר מעליו. טועם ואינו מתבטל, מתערב ושומר על עילאיות. אין הוא מדכא את היצר ולא מתנתק ממנו, אלא נותן לו מקום ומרומם אותו. השאיפה היא להגיע למצב בו הגוף עצמו נהפך למקודש, עד שהוא בעצמו דוחה את מה שאינו ראוי.
זוהי המהפכה היהודית בתפיסת הגוף והחומר: לא להילחם, לא להתעלם, אלא להקשיב ולרומם. להפוך את הגוף עצמו לכלי קודש, עד שהוא מצד עצמו יבחר בטוב ויתרחק מהרע. זוהי עבודה של סבלנות והדרגתיות, אך תוצאותיה מופלאות: גוף שהוא בעצמו כלי לקדושה.
