המונחים "חופשי" ו"בן חורין" נשמעים דומים, אבל הם כמעט הפכים. "חופשי" הוא מי שאין לו חובות, נער אחרי הצבא מתגלגל עם החברים עד לפנות בוקר, קם בצהריים, כל הסלון זרוע מגשי פיצה וגרביים מלוכלכות.
הכדורגלן ליונל מסי, לעומתו, הוא אינו "חופשי". הוא חי במתח אדיר, כל העולם מביט בו. הוא קם מוקדם, עושה מתיחות שרירים, אחר כך מתאמן שעות בשמש הקופחת כדי לשמור על כושר. מקפיד לאכול מאכלים עתירי אנרגיה שישחררו את התנועות שלו ולא יכבידו על הנשימה.
אבל מסי הוא "בן חורין". כי "בן חורין" הוא מי שמשוחרר להגשים עצמו, שמשיג את התנאים כדי להביא את עצמו לידי שיא. במילים אחרות: חופשי הוא חופשי "מ" – מלקום בבוקר ומתשלום חשבונות. ואילו בן חורין הוא משוחרר "ל" – הוא פנוי לאפשרויות לעשות את מה שטוב לו ולרוץ קדימה. הוא מי שחופשי לנוע ולהגשים את עצמו.
ההבדל הזה מסביר את הפרדוקס היהודי. הגמרא במסכת נדה אומרת דבר ברור: "מאי דכתיב 'במתים חפשי'? כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות". רק המת הוא חופשי, אבל האדם החי לאורך ימים אינו חופשי – ואולם עדיין הוא בן חורין גמור.
ליהודי יש צרכים מיוחדים. נכון שהנפש הבהמית היא קולנית ואימפולסיבית, אבל עמוק מהרצונות החיצוניים, אנו מורכבים יותר. יש בנו נפש אלוקית שרוצה לפרוש כנפיים ולעוף אל על. אנחנו חיה מחפשת משמעות. זאת עובדה שכמה שנרדוף אחרי אוכל וקניות, הם לא מספקים אותנו.
הזיכרון מימי הקורונה ממחיש זאת: בתי המשפט נסגרו על מנעול ובריח – ואיש לא התקבץ בחצרותיהם לבקש דיון. משרדי מס הכנסה נסגרו – ושום עצמאי לא עמד בפתח לבקש להגיש דוחות. מוסדות התרבות נסגרו והגזרה התקבלה בהבנה. אבל שערי בתי הכנסת נסגרו – ואנו התדפקנו על דלתותיהם. "דלים ורשים דפקנו דלתיך". כי בית הכנסת הוא לא רק חובה, הוא צורך. הוא הכנפיים של הנשמה.
רבי עקיבא הבהיר זאת בסיפור המפורסם. בימי החורבן הנוראיים, אדריינוס האכזר אסר להתקבץ ללמוד תורה. למרות שרבי עקיבא ידע שהוא עומד בראש רשימת המבוקשים, המשיך וכינס תלמידים. פעם נכנס סוחר בשם פפוס בן יהודה ולא הבין: וכי רבי עקיבא רוצה להתאבד? החיים שלו אינם יקרים לו?
ענה רבי עקיבא במשל: פעם עמד השועל על שפת הים ורצה לדוג דגים. השועל ניסה לפתות את הדגים לצאת מהמים ולהצטרף אליו לטיול בעיר. הוציאו הדגים את הראש מהמים ואמרו לו: אתה נחשב לערמומי בין החיות? אתה הטיפש מכל החיות. אם נצא רגע אחד מהמים – נמות.
אמר רבי עקיבא לפפוס: "תבין, אני יודע שאני מסכן את החיים, אבל זה הצורך שלי, זה החמצן של הנשמה שלי. זה מה שנקרא עבורי לחיות, כמו שנאמר 'כי הם חיינו ואורך ימינו'".
וזאת בדיוק המטרה של התורה: היא מוציאה את היהודי לחרות, משום שהיא מעניקה לו את הכנפיים כדי לעוף גבוה. כיצד יכול אדם בן תמותה להתרומם אל מעבר לעצמו וליצור קשר עם מה שלמעלה ממנו? רק הדבקות בדברי ה' מרימה את הנפש.
נחשוב על מעקה סביב הגג: לכאורה המעקה מגביל ועוצר את המרחב. השטח נראה קטן יותר עם המעקה. אבל האמת היא שהמעקה מרחיב את הגג. הוא מעניק ביטחון וכך אפשר לרוץ ולקפוץ בחופשיות, בלי לחשוש מהתוצאות.
כך גם התורה. ההגבלות שלה אינן מגבילות, אלא להיפך: יוצרות את המסגרת הנכונה בתוכה תוכל הנפש לפרוח למעלה. הן סולם שמעלה למעלה, כמו חולה סכרת שנמנע מלאכול עוגה – זו לא הגבלה, אלא הצלת חיים.
