"הרב, הכומר והמופתי דנו כיצד לחלק את הכספים שהם מגייסים. הכומר אמר: אני מצייר עיגול באדמה וזורק את הכסף למעלה, מה שנופל בתוך העיגול – בשביל הקהילה, ומה שנופל מסביב – בשבילי. המופתי אמר: אני מותח קו על הקרקע וזורק את הכסף למעלה, מה שנופל מימין – לקהילה, ומה שנופל משמאל – עבורי. הרב אמר: אני זורק את הכסף לשמים, מה שנשאר למעלה – בשביל הקהילה, ומה שיורד למטה – עבורי…"

מעטים הסטריאוטיפים שגרמו לשפיכות דמם של יהודים כמו הדימוי של "היהודי החמדן", זה שיעשה הכול בשביל להשתלט על הכסף העולמי. השנאה האנטישמית תודלקה במשך דורות באמצעות תדמית היהודי רודף הבצע.

על רקע זה, הלכה אחת ברמב"ם עלולה להישמע מטרידה במיוחד. כולנו מכירים את איסור הריבית – האיסור לדרוש רווח תמורת הלוואת כסף. אולם הרמב"ם קובע דבר מפתיע:

"ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר 'לנכרי תשיך', מפי השמועה למדו [קבלה ממשה רבינו] שזו מצות עשה" (הלכות מלוה ולוה, פרק ה)

לא מדובר בהיתר בלבד, אלא במצווה חיובית! והשאלות עצומות: 

1. מדוע נוצרה הבחנה בין יהודי לגוי? 

2. איזו מצווה יש בלהלוות בריבית לגוי? 

הקושי מתעצם כשנזכרים שהרמב"ם עצמו הוא זה שמשווה בין ממון היהודי לממון הגוי:

"כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה… ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון עכו"ם" (הלכות גניבה).

"אסור לרמות את הבריות במקח וממכר… ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שווים בדבר זה" (הלכות מכירה).

הסברים מסורתיים

האברבנאל מציע הסבר פשוט: השאלה האמיתית אינה מדוע מותר להלוות לגוי בריבית, אלא מדוע אסור להלוות ליהודי בריבית. הלוואה בריבית היא עסקה מקובלת בעולם הפיננסי – הלווה רוצה להציל את עסקיו והמלווה נוטל חלק ברווח שנוצר מהכסף שלו.

כלפי יהודי, "אחיך" כלשון התורה, נדרש לנהוג לפנים משורת הדין ולוותר על הרווח המסחרי, מתוך ערבות הדדית. אולם רמה כזו של סולידאריות נדרשת רק בתוך המשפחה.

הרב צבי הירש לוין, רבה של ברלין לפני כמאתיים שנה, הציע הסבר נוסף. כשגוי שאל אותו מדוע מותר ליהודים להלוות לגויים בריבית, ענה: "לכם מותר להלוות לנו בריבית, אז גם לנו מותר להלוות לכם בריבית. כללי המשק אמורים להיות זהים בשני הצדדים ולא שצד אחד ירוויח והשני יפסיד. אצל יהודים, לעומת זאת, שאינם מלווים זה לזה בריבית, אסור לאף אחד לדרוש ריבית מזולתו."

פירוש שלישי, מעניין במיוחד, מביא ה"כלי יקר": "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם, כי הנותן בריבית, הריווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ויסיר לבו מה'… אבל המלווה לעכו"ם, חזקתו שהוא אלים… ולעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח, ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו."

כשיהודי מלווה ליהודי בריבית, הוא מסיר את בטחונו בה' ובוטח בעירבון, ולכן נאסר המסחר הזה. ואילו המלווה לגוי בריבית – הוא דווקא מלא תפילות לה' שהגוי לא יפגע בו, ומידת הביטחון שלו מתחזקת במקום להיחלש.

המבט הקבלי – הסוד שמאחורי המצווה

הסברים אלה מסבירים היטב מדוע מותר להלוות לגוי בריבית, אך אינם מסבירים מדוע זו מצווה. כאן עלינו להיכנס לעולם המחשבה הקבלית.

תורת הקבלה מסבירה שבכל חפץ גשמי בעולם, כולל הכסף, טמונים "ניצוצות קדושה" – חיות רוחנית שנפלה לתוך המציאות החומרית. אחת ממשימות האדם היהודי היא "בירור הניצוצות" – העלאת אותה חיות רוחנית למקורה באמצעות שימוש בחפץ הגשמי למטרות של קדושה.

כאשר יהודי מקבל כסף מגוי, ואחר כך משתמש בכסף למטרות טובות – ללמוד תורה, לתת צדקה, לקיים מצוות – הוא מעלה את הניצוצות הקדושים שהיו טמונים בכסף זה אל מקורם.

כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש:

"עפ"ז יובן מה שאומרים שמצווה להלוות את הנכרי בריבית, כי מזה שהנכרי זקוק לישראל שילווה לו מעות, מוכח שהניצוצות הנמצאים במעותיו שייכים הם לישראל. ולכן מצווה להלוותו בכדי לקחת ממנו ריבית ולברר את הניצוצות מרשות הקליפה ולהעלותם לקדושה" (ליקוטי שיחות יב/119).

יש כאן מהלך רוחני מהפכני: מה שנראה כלפי חוץ כפעולה כלכלית טריוויאלית – הלוואה בריבית – הוא למעשה מעשה של תיקון עולם, העלאת ניצוצות ממצב של הסתר והעלם למצב של גילוי וקדושה.

תקדים היסטורי: "וישאלו ממצרים"

רעיון זה מזכיר מצווה אחרת, שבה ה' פקד על בני ישראל "לשאול" (לבקש) כלי כסף וזהב מהמצרים לפני יציאת מצרים. מדוע היה הדבר חשוב כל כך? כדי שעם ישראל יקח את הכסף המצרי ויעלה אותו לקדושה.

אכן, לאחר יציאת מצרים, חלק מכסף וזהב זה שימש לבניית המשכן – והפך מחפץ של חולין, ואף של עבודה זרה, לאמצעי לעבודת ה'.

לקח לימינו

מעבר להבנת הרובד הפנימי של מצווה זו, יש כאן לקח חשוב גם לימינו: הגישה הרדוקציונית הרואה בכסף "רק כסף" מפספסת את המהות העמוקה יותר שלו. הכסף הוא כלי רב-עוצמה שביכולתו לשמש לטוב או לרע, לקדושה או להפכה.

היהדות אינה שוללת עיסוק בכסף, אלא מעניקה לו משמעות עמוקה יותר – הזדמנות לתקן את העולם ולקדש את החומר.

כאשר אדם משתמש בכספו לצדקה, לחינוך, לתמיכה במוסדות תורה, ואפילו לכלכל את משפחתו בכבוד כדי שיוכל לעבוד את ה' בשמחה – הוא מעלה את הכסף מסתם חומר גשמי למדרגה של אמצעי לעבודת ה'.