אחת התמיהות הגדולות בנוגע לשמיטה היא מדוע המצווה חלה רק בארץ ישראל. בעוד שמצוות רבות אחרות – כמו שבת, כשרות, תפילין או מזוזה – מחייבות יהודים בכל מקום בעולם, מצוות השמיטה מוגבלת אך ורק לאדמת ארץ ישראל.
מדוע? אם יש ערך רוחני בשביתה ממלאכת האדמה אחת לשבע שנים, מדוע לא יחויב יהודי חקלאי באמריקה או באירופה לשבות אף הוא? ואם יש ערך חינוכי בהפקרת היבול לעניים, מדוע לא תחול המצווה בכל מקום?
תמיהה זו מתעצמת לאור החומרה היתרה שהתורה מייחסת לשמירת השמיטה דווקא בארץ ישראל. המשנה קובעת ש"גלות בא לעולם על… השמטת הארץ" (אבות ה,ט), והתורה עצמה קושרת את גלות בבל להפרת השמיטה:
"אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם… כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לד-לה)
מדוע יש קשר כה הדוק בין שמיטה לארץ ישראל, עד שהפרתה גוררת גלות מהארץ?
ארץ ישראל: הארמון של המלך
כדי להבין את הקשר העמוק בין שמיטה לארץ ישראל, עלינו להבין תחילה את מהותה הייחודית של ארץ ישראל.
ארץ ישראל איננה רק שטח גיאוגרפי נוסף על פני כדור הארץ. היא מתוארת בתורה כ"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).
במובן הרוחני העמוק ביותר, ארץ ישראל היא ה"ארמון" של מלך מלכי המלכים. דרכם של מלכים לבנות עיר בירה המשקפת את כבוד המלכות ועוצמתה, מקום שבו השליטה המלכותית מוחשית וברורה יותר מבכל מקום אחר. כך ארץ ישראל היא המקום בעולם שבו השגחת ה' גלויה ומוחשית במיוחד.
אם כל העולם נועד להיות "דירה בתחתונים" לקב"ה (כלשון המדרש), ארץ ישראל היא "דירת הדגם" – המקום שבו הנוכחות האלוקית בולטת ביותר ושבו כל היבט של החיים משקף את הממשלה האלוקית.
שמיטה – הצהרת הבעלות האלוקית
כעת מובן הקשר לשמיטה: מה ניתן לעשות כדי להמחיש שהארץ שייכת באמת לקב"ה ולא לתושביה? לשבות מעבודתה.
השמיטה היא הצהרת בעלות. היא אומרת: הארץ הזו אינה שלנו, אנחנו רק שוכרים או אריסים עליה. הבעלים האמיתי הוא הקב"ה, ואחת לשבע שנים אנו עוזבים אותה לחלוטין כדי להכיר בבעלותו.
כפי שמסביר ספר החינוך (מצווה פד):
"צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה – לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם."
במילים אחרות, השמיטה היא מעין "תשלום דמי שכירות" לבעל הבית האמיתי. אחת לשבע שנים אנו מחזירים את הארץ לבעליה האמיתי, ובכך מכירים שהארץ אינה באמת שלנו.
ייחודיות הארץ – היסטורית ונבואית
עומק נוסף של הקשר בין ארץ ישראל לשמיטה טמון בייחודה ההיסטורי והנבואי של הארץ.
במבט היסטורי, הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא תופעה חריגה בהיסטוריה האנושית. אין דוגמה נוספת לעם שגלה מארצו לפרק זמן כה ארוך, שמר על זהותו הנפרדת במשך מאות ואלפי שנים, וחזר לאותה ארץ ממש.
כל אומה אחרת שגלתה מהשטח הטריטוריאלי שלה נטמעה בין האומות ושכחה את בית אביה. עם ישראל הוא העם היחיד שהלך וחזר, והמשיך לראות בארץ ישראל את מולדתו לאורך כל תקופת הגלות.
במבט נבואי, שיבת עם ישראל לארצו ופריחת הארץ היא אחד מסימני הגאולה המובהקים. הנביא יחזקאל מנבא: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (לו, ח). פריחה זו היא סימן מקדים לקיבוץ גלויות, כפי שגם מודגש בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה, בה ברכת "מצמיח קרן ישועה" (ברכת העצים והפירות) מקדימה את ברכת "תקע בשופר גדול לחירותנו" (קיבוץ גלויות).
במציאות של ימינו, כשאנו זוכים לחזות בעינינו בהתגשמות נבואות עתיקות, הקשר בין שמיטה לארץ מקבל משנה תוקף. העובדה שארץ ישראל מצמיחה פירות בשפע, לאחר שהייתה שוממה במשך מאות שנים, היא עצמה התגשמות של נבואה – ומצוות השמיטה מכירה בכך שהמקור לשפע זה הוא אלוקי.
עדות מתמדת לנס הקיום היהודי
יש רובד נוסף לקשר בין שמיטה לארץ ישראל, ואולי עמוק מכולם: רק בארץ ישראל קיומו של עם יהודי הוא "נס בתוך טבע".
בן גוריון הכיר בכך כשאמר: "בארץ, מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאלי…" ואכן, קיומה של מדינת ישראל כאי של דמוקרטיה וטכנולוגיה מתקדמת בלב ים של עוינות, ויכולתה לשגשג ולפרוח למרות כל האתגרים, היא תופעה שקשה להסביר בכלים טבעיים גרידא.
השמיטה, בהיותה מצווה שדורשת ביטחון על-טבעי בהשגחה אלוקית, מתאימה בדיוק למקום שבו הקיום עצמו הוא עדות להשגחה כזו. היא מהווה את השיא של ההכרה שיש יד מכוונת, שנוכחת באופן מיוחד בארץ ישראל.
השמיטה כמפתח לברכת הארץ
הקשר בין שמיטה לארץ מתבטא גם בכך שהשמיטה היא המפתח לברכה על הארץ:
"וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא)
בניגוד למצוות אחרות, שהגמול עליהן מתואר באופן כללי (אריכות ימים, שלום, וכו'), השמיטה מבטיחה ברכה מוחשית וספציפית שקשורה לארץ עצמה – תוספת של יבול בשנה השישית. זוהי התחייבות ישירה לאדמת ארץ ישראל שתצמיח פי שלושה מהרגיל.
לאור זאת, מובן מדוע אי-שמירת השמיטה מביאה לגלות. כשעם ישראל אינו מכיר בבעלות ה' על הארץ, הוא מאבד את זכות היושבים בה. כפי שכותב רש"י – שבעים שנות הגלות בבבל היו כנגד שבעים שנות שמיטה ויובל שלא נשמרו.
לקח עכשווי
מה המשמעות של הקשר בין שמיטה לארץ ישראל בימינו?
ראשית, הוא מזכיר לנו את הייחודיות של ארץ ישראל – שהיא אינה "עוד מדינה" אלא מקום בעל משמעות רוחנית עמוקה. הארץ אמנם מתנהלת על פי חוקי הטבע, אך מחוקקם ומפעילם נוכח בה יותר מכל מקום אחר.
שנית, הקשר הזה מזכיר לנו את השותפות המיוחדת שלנו עם הקב"ה בבניית הארץ ופיתוחה. העם היהודי אינו "בעלים" על ארץ ישראל אלא נאמן, שתפקידו לפתח את הארץ בהתאם לערכי התורה והמוסר. כשאנו מכבדים את השמיטה, אנו מצהירים שהארץ, ברכותיה וסגולותיה אינן "מגיעות" לנו, אלא הן מתנה ופיקדון.
שלישית, הקשר הזה שופך אור על המציאות הביטחונית והכלכלית של ישראל בימינו. התופעה המדהימה של מדינה קטנה המוקפת אויבים ומצליחה לשגשג כלכלית וביטחונית, מקבלת משמעות עמוקה יותר כאשר רואים אותה כהמשך ישיר של ההבטחה האלוקית לארץ ישראל.
"תהיה גר בארץ"
רבי נחמן מברסלב אמר: "בכל מקום שאדם הולך, הוא הולך לארץ ישראל". בכך ביטא את הרעיון שארץ ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי אלא גם מצב תודעתי – ההכרה בנוכחות ה' ובהשגחתו.
בימינו, כאשר יותר יהודים חיים בארץ ישראל מאשר בכל תקופה אחרת מאז גלות בבל, יש משמעות מיוחדת להתחדשות מצוות השמיטה בארץ. אחרי אלפי שנים שבהן השמיטה הייתה בעיקר זכר ורמז, היא שבה להיות מצווה מעשית המטביעה את חותמה על החברה הישראלית כולה.
וכך, מצוות השמיטה ממשיכה להיות "תעודת הזהות" הרוחנית של ארץ ישראל – הארץ היחידה בעולם שאפילו האדמה שלה שובתת ומודה בבעלותו של בוראה.
