מפקח במשרד החינוך נכנס לבית ספר באמצע שיעור תורה וביקש לבחון את התלמידים. "תלמידים יקרים, מי שבר את לוחות הברית?", שאל. כולם שתקו. המפקח שאל שוב: "אני רוצה לשמוע מי שבר את הלוחות". יוסי התלמיד הצביע: "המפקח, אני מבטיח שזה לא אני. לא יצאתי מהכיתה בהפסקה".
המפקח ההמום פנה למורה ומבקש לשמוע את דעתו על דברי התלמיד. "יוסי הוא ילד טוב ואם הוא אומר שלא היה מעורב בשבירת הלוחות, אני נוטה להאמין לו". נסער רץ המפקח למשרדו של המנהל ומספר מה קרה בכיתה. "עזוב", אומר המנהל, "כמה מחיר הלוחות? בית הספר ישלם את הנזק"…
הבדיחה מסתירה שאלה עמוקה שמטרידה לומדי תורה מזה אלפי שנים: כיצד יתכן שמשה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, שבר את הלוחות הקדושים שקיבל מידי הקב"ה? מה משמעות המעשה הקיצוני הזה? האם היה זה רגע של איבוד שליטה או שמא מהלך מחושב ומתוכנן?
הבה נחזור אל הרגע הדרמטי: היום השישי לחודש סיוון היה היום הגדול בתולדותינו. עם ישראל קיבל את התורה והאהבה בין החתן והכלה מגיעה לשיאה. למחרת, משה נפרד מהעם כדי לעלות לשמים ולקבל מהחתן את עיקרי התורה. משה מעדכן את ישראל כי הוא ישוב בעוד ארבעים יום בשעה השישית. וכיון שהתאריך אז היה שביעי בסיון, כיוונו השעונים לעוד ארבעים יום – טז בתמוז בחצות היום.
הגיע יום טז בתמוז בחצות היום ודמותו של משה לא נראתה בשמים. עוד שעה חלפה ועוד שעה והחל לרדת הערב. אנשי הערב רב החלו לטפטף ספקות: "מה חשבנו? שהוא יחזור?! וכי מישהו חזר משם?!" ואם זה לא מספיק, השטן הראה בתוך הערפל את דמותו של משה שטה על מיטה, והם הבינו באופן סופי כי משה מת והם תקועים באמצע המדבר הגדול עם מיליוני נשים וילדים.
היסטריה פרצה בקהל והם החליטו לדאוג לעצמם ולעשות אלוקות תחליפית. הם פרקו את נזמי הזהב מאוזניהם ואהרן זרקם לתוך האש, ומול עיניהם קם ויצא עגל זהב. הם מחוללים סביבו בשמחה ופורקן, חוגגים את ה'אלוקים החדש' שיצרו לעצמם.
במקביל, למעלה בשמים, מקבל משה את הלוחות הקדושים. הקב"ה מגלה לו את המתרחש למטה: "לך רד כי שיחת עמך". משה יורד במהירות וכשמגיע למחנה ורואה את העגל והמחולות – הוא מזדעזע. בתגובה שנראית בלתי נתפסת, הוא נוטל את הלוחות הקדושים ומשליך אותם על הקרקע, שם הם מתנפצים לרסיסים.
התמיהה הראשונה היא כמובן על עצם השבירה: ממתי יהודי שובר חפצים? זהו איסור מוחלט בתורה: "בל תשחית". קל וחומר כשמדובר בחפץ קדוש ונשגב כמו לוחות הברית האלוקיות! ואם משה נואש מישראל, עליו לעשות דבר יותר פשוט: להחזיר את הלוחות לאלוקים או לסגור אותם באוהלו עד שיבואו ימים יפים יותר.
אבל התמיהה הגדולה יותר היא על המשך הסיפור: התורה כולה מסתיימת בתיאור גדולתו של משה במילים: "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". רש"י מפרש שהכוונה היא לשבירת הלוחות: "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שברת – יישר כוחך ששברת".
כיצד יתכן שפסגת ההישגים של משה, הרגע שבו בוחרת התורה לחתום "את המורא הגדול אשר עשה משה", הוא העובדה המטלטלת שמשה שבר את הלוחות הקדושים בזעם לעיני ישראל?! האם כך חותמים מנהיגות מהפכנית בת ארבעים שנה?!
התשובה לכך טמונה בהבנה עמוקה של מהות התורה והקשר בין הקב"ה לעם ישראל. כאשר יורד משה מהשמים עם הלוחות בידיו, הוא נקרע בין שני עולמות. הוא אוחז בידיו את שני הדברים החשובים ביותר בעולם – אך אחד מהם חייב להישבר. מצד אחד, הוא מחזיק את לוחות הברית ואם ינהג בהם כבוד וישמור אותם לעצמו, או חמור מכך – אם ימסור אותם לישראל, הוא גוזר על ישראל דין כליה. שכן בכך הוא מאשרר את מחויבותם לאלוקים ומחייב אותם בעונש על הבגידה. מצד שני, אם הוא רוצה להציל את עם ישראל, הוא חייב לקרוע את הכתובה ובכך לשבור את לוחות הברית.
משה לא מתלבט ומקבל החלטה עצומה: הוא שובר את הלוחות ומציל את ישראל. למען האמת, משה לא שובר רק את הלוחות, הוא שובר גם את עצמו. ארבעים יום וארבעים לילה הוא לא אכל ולא שתה. התואר הנצחי שלו הוא "משה רבנו", "משה קיבל תורה מסיני" וכאשר הוא שובר את הלוחות, הוא גם שובר את הדמות הנצחית שלו. אך משה לא מתלבט ומעדיף את חיי עם ישראל על התורה. הוא בוחר בעתידם של העם, על פני נצחיותו של המנהיג.
מדוע העדיף משה את ישראל על התורה? מדוע לא נטען שהחוקים חשובים מהם? התשובה לכך היא יסוד מכונן ביהדות: "ישראל קדמו לתורה". התורה נועדה לחבר את ישראל עם הקב"ה ולא להחליף את ישראל. התורה היא המורה שנשכר על ידי האב, כדי ללמד את הילד דעת ולהביאו אל השיא הרוחני שלו, אך החוקים לא יכולים להביא להרג הילד. אם הילד לא עושה את רצון המורה, צריך להעניש את הילד, אך בית הספר אינו יכול להביא חלילה לשבירתו של הילד.
וזה המסר שמשה מעביר לדורות: כמחנך, כמנהיג, הוא מוכן להקריב את התורה ואת עצמו למען הצלת העם. לא בגלל שהתורה פחות חשובה, אלא בגלל שהתורה היא הדרך להגיע אל היעד – והיעד הוא עם ישראל.
רעיון זה מקבל ביטוי נוסף בסיפור מרתק: בהתוועדות יו"ד שבט תש"מ, השתתף הרב יוסף דב הלוי סולובייציק, מחשובי רבני ארצות הברית. כאשר ירד משה עם הלוחות השניות, נאמר ש"קרן אור פני משה", עד שהוא נאלץ לכסות את פניו במסווה. הרב סולובייצ'יק שאל – למה ההתעלות במדרגתו של משה אירעה רק בירידתו עם הלוחות השניות? הרי הלוחות הראשונות, מעשה האלוקים, היו נעלות הרבה יותר?
והוא ענה: בלוחות הראשונות, משה היה רב, תלמיד חכם, אדם שזכה ללמוד עם הקב"ה. אולם בלוחות השניות, הוא היה רבי. לאחר שהוא מסר את חייו בשביל ישראל. וכאשר פורץ אדם את הגבולות האישיים ומוסר משהו בשביל אדם אחר – מאירה נשמתו הפנימית וקורן אור פניו.
המסר העמוק של שבירת הלוחות הוא שהתורה נועדה לבנות את האדם ולא לשבור אותו. מוטב לעיתים לכופף את החוקים כדי להקל על האדם, מאשר לשבור את האדם עבור החוקים. זהו מסר נצחי למחנכים, הורים ומנהיגים: אנחנו כאן עבור האנשים, לא האנשים נמצאים כאן בשבילנו.
