"והשתיה כדת אין אונס" – כך מתאר מגילת אסתר את משתה אחשוורוש. היו אלו ימי שבירת המסורת, תקופת ההוללות המוחלטת. בעוד שאדם המבקר בארמון המלך חייב לשתות כוס גדולה לכבוד המלך, מטרת המשתה הייתה לפרוק עול ולהכריז: אתה החוק. כל אחד יקבע את הכללים בעצמו. לא האזרחים מקשיבים למלך, אלא המלך זורם עימם בתוך הארמון עצמו.
ואם כן, כשוושתי סירבה לבוא למשתה, לא היה המלך יכול להעניש אותה – היא הרי הגשימה את תכלית החגיגה לעשות מה שבא לה. הם נועצו שבעה ימים ולילות עד שמצאו טיעון משפטי לפיו ההתפרקות מותרת רק בתוך הארמון ולא ליצירת תקדימים שישנו סדרי עולם.
בתוך האווירה הזו של "הכל מותר", מתרחש אחד הסיפורים המטלטלים בתולדות עם ישראל. משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה ומודיע שיחזור בעוד ארבעים יום. העם מחשב שהוא אמור לרדת בחצות היום של ט"ז בתמוז. אך בעוד שמשה התכוון לארבעים יום מלאים מהלילה, הם חישבו גם את יום העלייה וציפו לו כבר בצהרי ט"ז תמוז.
כאשר חולפות שש שעות ומשה לא יורד, מתחילה פאניקה. אנשי הערב רב מלהיטים את העם בספקות: איך חשבנו שהוא יחזור? ממתי מישהו חוזר מהשמיים ועוד אחרי ארבעים יום בלי אוכל? השטן מראה את מיטת משה חולפת באוויר והם משתכנעים סופית שהם נותרו יתומים במדבר הגדול.
לפני שמשה יצא הוא הדריך אותם שבכל שאלה יפנו לשני קרובי משפחתו: "והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם". הם פונים לחור והוא הזדעזע מעצם הרעיון של בניית עגל. הוא דחה אותם והם באקסטזה דקרו אותו למוות. משם נחפזו בבהלה לאהרן וכאן מתרחש הבלתי יאומן: אהרן הכהן, האיש שמשה העיד עליו כי הוא יותר מתאים ממנו לגאול את ישראל ממצרים, משתף פעולה עם העם ומסייע להם לבנות עגל.
מצד אחד, אהרן היה בטוח שחלה אי הבנה ועוד רגע משה יחזור. מצד שני ראה את חור מוטל על הקרקע ונחרד לחשוב שאם יהרגו אותו לא ייסלח להם העוון לעולמים. משום שהוא היה כהן וכתוב "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" והכוונה היא להריגת זכריה הנביא בבית המקדש שגרם לגזרת החורבן.
אהרן מחליט לפעול מתוך אסטרטגיה של עיכוב והשהייה. הוא שולח אותם להביא את נזמי הזהב מאוזני נשותיהם, מתוך מחשבה שנשות ישראל מלאות אמונה ולא יתנו יד לפשע. ואולם כשהנשים סירבו לתת, הם פרקו בהיסטריה את נזמי הזהב שהיו באוזני עצמם.
אהרן אוסף את הזהב וזורק אותו לאש, ובדרך לא דרך נוצרה בתוך האש צורה של עגל. העם תובע להקים מזבח ולהתחיל להקריב לפניו זבחים. אהרן ממשיך באסטרטגיית העיכוב ומציע שהוא יקים את המזבח בעצמו וכך יעכב את בנייתו. יותר מזה: הוא מכריז שעבודת האליל בפועל תתחיל רק מחר, ועד אז יבוא משה בוודאי. ואולם גם הבוקר הגיע ומשה לא ירד. הם רקדו וחוללו לפני העגל והתוכנית של אהרן כשלה.
השאלה המזדקרת היא עצומה: איך נבהל אהרן מהאיומים של ישראל? כיצד קרה שהכהן הגדול מאחיו התמוטט מול הטירוף של אנשי העגל? איפה מסירות הנפש אותה ראינו אצל יהודים פשוטים בכל הדורות כדי להיזהר מקצה עבודה זרה?
יתירה מכך: כיצד הפך הקטגור לסניגור? איך קרה שמיד אחרי מעשה העגל, מתמנה אותו אהרן עצמו לשליח הכפרה והסליחה? כיצד הוא נעשה האיש היחיד שנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים להפיג את הכעס האלוקי ולזכותנו בכתיבה וחתימה לשנה מבורכת?
התשובה טמונה בהבנה עמוקה של מהות המנהיגות היהודית. שתי מילים בספר הזוהר מספרות את הסיפור כולו. הזוהר מבקש להבין: מדוע הנהגת עם ישראל מורכבת מזוג? מה זו הרוטציה וממשלת החילופים הזו? מדוע הקב"ה קבע את הנהגת עם ישראל בצורה מוזרה, לפיה היא מתחלקת בין שניים: משה ואהרן?
הפלא התחיל כבר בראשית ההיסטוריה, במדין: משה עמד מול הסנה ושמע את האלוקים מכריז עליו כגואל ישראל. משה התגונן שאינו מתאים לכך: הוא מדבר בכבדות, הוא אינו בקי בשפה המצרית, ובעיקר אינו בקי בשפה הדיפלומטית. הוא איש ישיר וכנה ואינו מסוגל לשקר את הבלוף הדיפלומטי ולהעניק כבוד לפרעה. מוטב לבחור באחי שהוא אוהב אדם, רהוט וסוחף.
התשובה של הקב"ה הייתה מדהימה: אבחר בשניכם יחד. במקום לומר למשה 'אני ארפא אותך והכל יהיה בסדר' או 'באמת אח שלך ילך לבדו', ענה הקב"ה את התשובה הכי פחות צפויה: אתה תישאר כבד פה ואחיך יתרגם אותך לפרעה. וככה נוצר מצב מאוד מוזר של מנהיגות בזוג: אחד אומר מילים סתומות בלשון הקודש כשפרעה אינו מבין אף מילה, ואחר כך אחיו מתרגם אותו במצרית ובסגנון דיפלומטי מכובד שנוגע בלבו של פרעה.
זה המשיך במעמד הכביר של מתן תורה: הקב"ה מצווה את משה "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך" ושניכם יחד תהיו השושבינים שסובבים את החופה. וזה כמובן הגיע לשיא בבית המקדש, כשמשה עושה הכל לכאורה – מקים את ההוראות ונותן את הבית, אבל נשאר בחוץ ואילו את הניהול של המקום בפועל הוא מפקיד בידי אהרן.
כדי להעביר מסר, מסביר הזוהר, צריך אחד שיודע מה לומר ואחד שיודע איך לומר. מנהיג שקובע את המדיניות מלמעלה, ויועץ תקשורת שעומד מצד העם ויודע איך למכור את זה להמונים. היועץ לא מדבר בשפה של אידיאלים, אלא בשפה של כדאיות. משה היה נציג ה' בעולם, אהרן היה נציגם של ישראל. משה אמר מה לעשות, אהרן אמר איך לעמוד בזה.
והכי מדויק לענייננו: משה לימד איך להתקדם ואהרן לימד איך לחזור אחרי נפילה. משה ירד מלמעלה, הוא היה נציגו של האידיאל, הוא היה החלום והמודל להשראה, אבל אהרן בא מלמטה. הוא היה הנציג של המציאות, הוא היה זה שתיווך בין האידיאל ובין המימוש שלו.
אהרן לא היה אדם כה מרוחק ונישא כמו משה, הוא היה כביכול קרוב אלינו, אדם שאפשר לפרוק באוזניו בעיות בשלום בית בלי להתבייש שאנחנו זוג תינוקות שנאבקים על אגו. לאהרן באת עם קרבן חטאת אחרי שכשלת, בלי שהוא יכעס איך נופלים בדבר כזה. אהרן היה הגשר בינינו ובין החוק.
וכאן מגיעים לנקודה המכרעת: כדי להיות גשר – צריך שיהיה בך עצמך סדק. מנהיג כזה שהוא כביכול לא שלם, שיש לו שייכות כלשהי לחולשה. כי אי אפשר להציל טובע בקריאות מהיבשה. טובע מצילים רק כשיורדים לתוך הסחף, שולחים יד ואומרים: "תחזיק בי, אני מטפס וגם אתה יכול".
רעיון זה מקבל ביטוי מופלא בדיני פרה אדומה. כל המעורבים בהכנת אפר הפרה מיטמאים בעצמם, למרות שהם מטהרים את האחרים. זהו סמל עמוק לכך שאי אפשר להרים אדם מלמטה כשנשארים למעלה. הכוהן נטמא בעצמו כסמל לכך שחינוך עושים מבפנים ולא מבחוץ.
סיפור נפלא ממחיש זאת: פעם שוחח חסיד עם האדמו"ר הצמח צדק וביקש לספר סיפור על הסבא הגדול, רבנו הזקן. עשיר בא לבקר את האדמו"ר הזקן והעניק לו קופסת טבק מכסף במתנה. הרבי הגיב: "איבר אחד יש בגוף שאינו בעל תאווה וגם אותו רוצים לגשם?!" הרבי שבר את המכסה והשתמש בו כמראה לכוון את התפילין במרכז הראש.
הצמח צדק הגיב: "סבא לא היה מסוגל לשבור. הוא לא שבר את המכסה. תמורת זאת, הסיר את החוט שמחבר בין המכסה לקופסה והשתמש במכסה לתפילין". המסר ברור: היהדות לא נועדה לשבור. תמורת זאת, הסבא הסיר את החוט שחיבר בין המכסה לתאווה והעניק למכסה שימוש טוב שהיה מתאים לו לכתחילה.
זו הייתה דרכו של אהרן הכהן. הוא לא שבר את העם, אלא ניסה להוביל אותם מבפנים. הוא ידע שכדי להשפיע על אדם צריך קודם להיות חלק ממנו. כשאדם שבור, צריך לרדת אליו ולהרים אותו למעלה. זו הסיבה שדווקא אהרן נבחר להיות הכהן הגדול – כי הוא היה המנהיג שידע להבין את הנפש האנושית על כל מורכבותה.
לקח זה רלוונטי במיוחד להורים ומחנכים בימינו. קודם הורות ואחר כך חינוך. קודם צריכים להיות חלק מעולמם של הילדים ורק אחר כך אפשר לחנך אותם. קודם צריכים הילדים להרגיש את האהבה של ההורים ורק אחר כך יהיו כלים לקבל מהם. זה אומר שדווקא בתקופות מאתגרות, נדרשים אקטים קטנים שיוכיחו את המסירות שלנו ואת הקרבה לעולמם.
בסופו של דבר, המנהיגות האידיאלית היא שילוב של שתי הגישות: משה ואהרן, דין וחסד, תביעה והכלה. ככל שנצליח לשלב בין השניים, כך נצליח להוביל את הדור הבא לפסגות חדשות של צמיחה והתפתחות.