"עם קשה עורף" – זהו הכינוי שהעניק הקב"ה לעם ישראל. על פניו, מדובר בביקורת חריפה המתארת עם עקשן שאינו מוכן להקשיב ולהשתנות. אולם מבט מעמיק יותר מגלה תמונה מפתיעה: דווקא העקשנות הזו היא סוד הקיום היהודי לאורך אלפי שנות היסטוריה.
מוטי אשכנזי היה דמות מוכרת בחוף תל אביב של שנות התשעים. הוא היה מסתובב בין המתרחצים וגונב תיקים וארנקים כדי לממן את קניית הסמים. בעשרים ביוני 1997, כשאלפי תלמידי תיכון יצאו לחופשת הקיץ ונהרו לחוף תל אביב לחגוג חרות, אשכנזי התחיל עוד יום עבודה בחיפוש תיקים. לפתע הבחין בתיק שנראה יקר. הוא רץ למבנה סמוך כדי לפשפש בו, אך גילה חוט חשמל יוצא מהתיק. במקום לזרוק את התיק ולברוח, הוא גילה אחריות וטלפן למשטרה. השוטרים, שהכירו את המקצוע שלו, סירבו להאמין, אבל הוא התעקש וטלפן שוב ושוב עד שנשלח חבלן. התברר שהיה זה תיק נפץ שאמור היה להתפוצץ ביומו הראשון של החופש.
המשטרה העריכה את האחריות שלו והוא נשלח למוסד גמילה. הוא התחתן, נולד לו ילד, אבל נותרה בעיה: הוא לא מצא פרנסה. ואז הגיע הפתרון המפתיע: הוא המשיך לעשות מה שהוא יודע אבל מהצד השני של החוק – החל לעבוד כפקח מטעם אגף החופים בעיריית תל אביב, לשמור על המתרחצים ועל רכושם מפני חבריו לשעבר. "לא יהיה להם קל איתי", אמר בראיון, "אני מכיר היטב את השיטות שלהם, אני המצאתי אותן…".
הסיפור מעביר מסר מהפכני: התכונה שנראית כגרועה ביותר היא למעשה מקור הכוח. מה שנתפס כאופי בעייתי שמגביל אותך, הוא הכלי שקיבלת מהקב"ה כדי לשגשג. ולכן אסור ללכת נגד אלא בעד. הדרך הנכונה אינה לשלול את האופי הבעייתי, אלא למצוא את הדרך להביא כל מידה למימוש בריא.
מי מסוגל לדבוק 3333 שנה באותה מסורת ולהתלהב ממנה כמו סחורה חדשה? מי מסוגל להיות היחידי בעבודה שיושב בצד ולא אוכל עם כולם כי ההכשר לא עומד ברמה שלו? מי מסוגל להיות היחידי בבניין שדואג להשאיר את הדלת פתוחה בשבת כדי לא להיתקל בבעיות עם האינטרקום?
סיפור מרגש נוסף ממחיש את העוצמה הטמונה בעקשנות: הרב משה דיקשטיין, שליח חב"ד בבאר שבע, מפיץ יהדות גם בקרב האסירים בבתי הכלא בדרום. פעם קיים פעילות עם האסירים ושמע על אסיר אחד שלא מתקשר ולא רוצה לשתף פעולה. הוא היה כלוא על עברות אלימות חמורות ואיש לא שש להתקרב אליו. הרב ביקש להיכנס לתאו וגילה אדם שנראה מפחיד: רחב עם פנים קשות ושיער ארוך. הם ישבו שעה ארוכה כשהרב מכבד אותו ומאזין לו.
אחרי השיחה הממושכת, הציע לו להניח תפילין. האיש הסכים והפשיל את שרוולו. אבל כשהרב קם להניח את התפילין על ידו, הזדעזע לראות על הזרוע קעקוע לא צנוע והתלבט אם אפשר להניח את התפילין. הוא החליט שהיתרון של ההנחה גדול יותר ובירך עמו.
אחרי שבוע נכנס שוב לבקר אותו, והפעם קיבל אותו האסיר בפנים מאירות. הוא אמר לרב: "אתה האדם הראשון שהתייחס אלי בכבוד וראה את האור שבי ואני לא יודע איך להודות לך". כשהאסיר הפשיל את שרוולו להניח תפילין, נבהל הרב לראות את הזרוע: העור היה אכול ומעוות. "הבחנתי ברתיעה של הרב כשראה את הציור על היד שלי, ולכן שפשפתי מלח על העור כדי להסיר אותו…".
משל נוסף ממחיש את הערך החיובי שבעקשנות: הרב זושא גורליק סיפר על שומר בישיבה במוסקבה שבעברו היה מאלף דובים בקרקס. הם ניהלו להקת דובים שמשחקת "הוקי" ומחליקה על הקרח. אותו שומר-מאלף גילה לרב את סוד גילוי הדובים המוצלחים: "הייתי נוסע לערבות סיביר, שם היו גורי דובים שהציידים צדו את אימא שלהם והם נותרו עזובים ביער. הייתי מתבונן בהם היטב: אותם דובונים חמודים לא היו מעניינים אותי. הייתי מתבונן באותם גורים בעייתיים, אלו שלא מסתדרים עם הגורים האחרים ורבים איתם על כל צעד. ידעתי שאלו לא יוותרו ולא ירימו ידיים, ואם כבשת אותם, אפשר יהיה להגיע איתם רחוק…".
העקשנות היהודית הגיעה לשיאה בימי הפורים. אסתר המלכה קראה ליהודים להתכנס ולצום – וכולם באו. זו תופעה שלא הייתה כדוגמתה: בעוד שבמצרים יצאו רק עשרים אחוז מהעם, ובימי היוונים רוב העם התייוון – בזמן גזירת המן לא מצאנו תופעה של 'מתפרססים'. דווקא כשהכל היה פרוץ ומותר, דווקא כשיהודי חי שבעים שנה בפרס ולא בארץ ישראל – אז התגלתה העקשנות היהודית במלוא עוצמתה.
המדרש מסכם זאת במשפט עמוק: "החצוף באומות – ישראל… אתה סבור לגנאי?! אינו אלא לשבח: או יהודי או צלוב!". יהודי הוא הנצח. הוא הכוח היחידי שלא מתכופף. מי זוכר את טיטוס או קליגולה? אבל אברהם ומשה רבנו נצחיים. כי בני האומות האחרות נסחפו אחרי הזרם, בכל כמה שנים נוצרה השקפה חדשה והעמים נשבו בקסמיה, אבל יהודי הוא "קשה עורף", הוא חרש שאינו שומע, הוא נעמד על שתי הרגליים האחוריות וממשיך עם מה ששמע מאבא וסבא שלו.
אנו חיים בתקופה מאתגרת במיוחד, בה העקשנות נדרשת אולי יותר מתמיד. להתעקש בכל הכוחות והחושים להאמין, לשמור על ערכים בעולם משתנה, להיות נאמן למסורת בעידן הטכנולוגי. העקשנות היהודית היא זו שמאפשרת לנו לשמור על זהותנו ולהמשיך את השרשרת המפוארת של עם ישראל.
בסופו של דבר, העקשנות היא כמו כל תכונת אופי: היא יכולה להיות לטוב או למוטב. השאלה אינה האם להיפטר ממנה, אלא איך לנתב אותה לאפיקים חיוביים. כמו מוטי אשכנזי שהפך מגנב לשומר, כמו האסיר שהפך את העקשנות שלו לכוח של שינוי – כך כל אחד יכול להפוך את העקשנות שלו למנוע של צמיחה והתפתחות.
