בשבת זכור ובימי הפורים עסקו רבותינו בסוגיית מלחמת עמלק בנפש האדם. המאמר "איש יהודי" מפורים תשל"ג הוא אחד מהמאמרים הללו המציע פתרונות למלחמה הקיומית עם האויב הנצחי שלנו.
תוכן המאמר:
- יציאת מצרים בכל יום – ממצב של "מצרים" עד שמגיעים ל"ארץ טובה ורחבה". ו"בדרך" יש להזהר מעמלק. כמו שבקדושה על ידי שכל נולדות מידות – כך בקליפה, כשהשכל מתבונן בתענוגי עולם הזה מכניס האדם עצמו בהתגברות החומריות ובאהבה חזקה לעולם הזה, וכך ביראה וכו'. המידות הן 'שבע אומות'. הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה" היא על ידי כיבושן. הכיבוש הוא על ידי התבוננות אלוקית המותאמת לרמת הנפש הבהמית.
- קליפת עמלק: קרירות – גם אחרי ההתבוננות וההבנה שהשם הוא "ריבונו" אינו מניח לעזוב את תאוותיו ולהתמסר, ומשם מגיע ל"ומכוון למרוד בו". וכמו החצוף, שהוא אדם שאין לו כל סיבה להתהלל, וחוצפתו היא בלי כל סיבה – ועל כן היא בכל התוקף, ובמצב כזה אי אפשר לענות לו ולהתגבר עליו.
- העצה למלחמת עמלק: מינוי מלך. מלכות היא תוקף עצמי וביטול עצמי לקדוש ברוך הוא – ביטול הנובע מהיכולת להיות בכל דבר בצורה הכי מוחלטת. מינוי מלך – העבודה לגלות בחיי היהודי את התוקף והביטול העצמי של הנשמה למעלה, גם כמו שהנשמה נמצאת בעולם הזה ובגוף. וזהו השלב הראשון במלחמת עמלק: גילוי הכוח הנפשי של גזירת המלך שמכריעה את מלחמת עמלק.
- המלחמה ב"ראשית גוים" היא רק מ"ראשית" דקדושה, "הוי' שבנפש". ועם זאת צריך שהפעולה של 'ראשית' הנשמה תהיה נוכחת ומקושרת עם החיים עצמם, עם הנשמה כפי שהיא בחיים בעולם הזה.
- ועל כן העצה היא קריאת פרשת זכור בתורה שבכתב – שעניינו מציאות מעשית גשמית, שאיננה תלויה בהבנה (כתורה שבעל פה). עצה נוספת המבוארת בחסידות היא הידור במצוות מעשיות. קריאת התורה וקיום המצוות מצריכים שיתוף של הנשמה המלובשת בגוף. וע"י התפילה נעשה חיבור בין הרגל של הנשמה ובין ה"ראשית" שבנשמה.
- "איש יהודי" – מסירות נפש דחיה יחידה. "מרדכי" – מר דרור – המרירות ושברון הלב של ההכנה לתפילה. יאיר שמעי וקיש – התפילה עצמה. "איש ימיני" – הכל תחת תנועה של אהבת ישראל ואחרי זה באה קריאת התורה בפרשת זכור וקיום המצוות המעשיות בהידור שעניינם המשכת הנשמה שלמעלה לכאן. וזוהי העבודה של פורים: זכירת מלחמת עמלק, ועל ידי עבודת התפילה (וקיום המצוות אחריה) ההתמודדות אתו שלא באמצעות התבוננות אלא בהכרעה 'מלכותית'.
