האם מותר לשאול שאלות באמונה? האם מותר להטיח דברים כלפי מעלה? האם להתחבט, לתהות, להקשות על דרכי ההשגחה העליונה – זו מעלה רוחנית או חולשה אמונית?
פרדוקס מרתק מופיע בסיפורי התורה, כאשר עומדים זה מול זה שני מודלים של התמודדות עם קשיים באמונה: מודל האבות מחד, ומודל משה רבנו מאידך. בעוד האבות שומרים על שתיקה ואינם מערערים על דרכי ה', משה מעז לשאול שאלות נוקבות, ואף להתריס כלפי מעלה. שני המודלים זכו להערכה ולהוקרה אלוקית – דבר המרמז כי בשתי הדרכים יש אמת וערך.

מה חשב עמלק? כיצד העז להילחם באומה שזכתה לניסים כה גלויים? האם היה מתאבד? התשובה לשאלות אלו מובילה להבנת הווכוח העמוק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות.
עמלק לא היה טיפש. בתור נינו של יצחק אבינו, היה מודע היטב לכוחו של אלוקי ישראל. אבל עמלק ייצג אידיאולוגיה מסוכנת – האמונה ב"מקרה". הוא לא הכחיש שאלוקים מנהל אירועים גדולים ומכוננים כמו יציאת מצרים, אבל טען שבחיי היומיום, "בדרך", הטבע פועל לבדו ואלוקים אינו מתערב.

אלחנן כהן, ילד בחיידר ייקי בניו ג'רזי, שחזר הביתה עם שאלה פשוטה אך עמוקה: "מי ברא את אלוקים?"
כשאמו שלחה את השאלה לרבי מליובאוויטש, היא לא ציפתה למכתב אישי לבנה, אך זה בדיוק מה שקרה. במכתבו, הציג הרבי את אחד העקרונות היסודיים ביותר בגישה היהודית לאמונה: "אין צורך להצביע על כך שהסדר בקיום המצוות הוא 'נעשה' לפני 'נשמע' (הבנה), ובאמצעות המעשה מגיע היהודי להבנה במלוא המידה האפשרית."