שבת זכור מוקדשת ל'יום הזיכרון' השנתי לעמלק – קוראים בתורה את פרשת מעשה עמלק ומלחמתו בעם ישראל, זמן לא רב לאחר היציאה ממצרים; ומחיים מחדש את המצווה לזכור את מעשיו ולא לשכוח את האיבה ההיסטורית אליו ומכאן – את החובה להכרית ולמחות אותו ואת זרעו.
אבל, מה בעצם פשר המצווה הזו? מדוע אנחנו, אלפי שנים מאוחר יותר, צריכים לעסוק במחיית עם שכלל לא קיים כיום בתור עם? למה הדווקנות הזו, "לזכור ולא לשכוח", היסטוריה כל כך רחוקה? ובכלל, מה מועילה הזכירה, שימור היריבות הזו לנצח?
מצוות "זכירת ומחיית עמלק" תופסות מקום מרכזי מאד בהגות החסידות – וככל שמעמיקים ומבינים את הנושא היטב רוכשים שנאה אישית ל"עמלק" ולומדים כיצד להיזהר ממנו, כי הוא חי וקיים תמיד, לפחות במובן הרוחני, וגם לא ממש מתכוון לזוז מכאן – ואת כל זה נלמד מתוך המאמר "מצוות זכירת ומחיית עמלק" מ"דרך מצוותיך" מאת הרבי ה"צמח צדק".
תוכן המאמר:
- מצווה לזכור ולא לשכוח את מעשה עמלק, לשנוא אותו ולמחות את זרעו מהעולם. ועל כך נשאלת השאלה: מדוע מכל אויבי העם היהודי בהיסטוריה חובה לשנוא, לשמר את השנאה ולהשמיד דווקא את זרע עמלק?
- זו משמעות יציאת מצרים בעבודת השם: גלות מצרים מסמלת מצב שבו ההתקשרות לאלוקות היא רק באמונה ולא בדעת ושכל; ואילו ארץ ישראל מסמלת הרחבת הדעת והתבוננות באלוקות, שמביאות לתענוג ומתיקות באלוקות, עד לדבקות באלוקות בלבושי הנפש בפועל.
- יש שני מצבים באהבה לאלוקות: "פנים" – אהבה מלאת חיות פנימית, שנובעת מתענוג בלעדי באלוקות; "אחור" – אהבה חיצונית ומעושה, שנוצרת מהתבוננות שכלית שמחייבת גם רגשות, כאשר תשוקת הלב עצמה עדיין מופנית לדברים אחרים ולא לאלוקות. "אחור" היא הדרך המובילה את האדם מ'מצרים' אל 'ארץ ישראל' – שהיא הדרגה המקבילה ל"פנים": אי אפשר לחולל מהפך קיצוני באופן פתאומי, וכדי להשתנות מבפנים יש לעבוד את השם בקבלת עול, ולהתחיל באהבה מעושה ורגשות כפויים לאלוקות, עד שמתוך הרגל מתמלאים באהבה פנימית.
- 'עמלק' הרוחני מתייצב להילחם דווקא "בדרך": במצב של "אחור", הלב אוהב את השם רק כי השכל מכריח אותו, ועמלק ממריד את הלב להתחצף לשכל ולא לשמוע בקולו.
- בדעת והתבוננות בגדולת השם אי אפשר לנצח את עמלק, כי הוא מתחצף נגד ההבנה והשכל. לכן, הפתרון היחיד למחיית עמלק הוא הזיכרון: מוח הזיכרון הוא למעלה מהשכל והדעת, והוא מצוי בעצמיותו של האדם.
