כשמסר משה רבינו את הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", שאלו בני ישראל: כתוב אחד אומר זכור את השבת וכתוב אחר אומר זכור את עמלק – היאך יתקיימו שניהם? והוא השיב במשל: לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס.
הקושיה אינה טכנית. זיכרון אמיתי אינו הזכרה בפה, אלא חוויה שממלאת את כל מהות האדם. זכירת השבת פירושה לחיות בתודעה תמידית שהקדוש ברוך הוא בעל הבית, בורא ומחדש את העולם בכל רגע. זכירת עמלק פירושה לחיות בתודעה שקיימת מציאות של "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". אלו שתי תפיסות עולם הפוכות לחלוטין – האחת אופטימית ורואה אלוקות בכל, השנייה דרוכה ורואה סכנה בכל – ולכאורה אי אפשר לחיות בשתיהן.
תשובת משה היא ששתיהן "כוס", כלי קיבול לגילוי אלוקות, שכן אף שורשו של עמלק בקדושה. ההבדל הוא בתכולה: את השבת מגלים בעשייה חיובית, ואת עמלק מגלים דווקא בביטולו ובהימנעות ממנו – כחומץ שאינו נשתה כיין אך משיב את הנפש. מכאן הוראה כפולה: גם בעלייה יש להיזהר, וגם בנפילה אין להתייאש.
סיכום השיעור:
- משל הכוסות – הקב"ה מצווה את בני ישראל לזכור את השבת ואת עמלק, הם בתגובה שואלים "היאך יתקיימו שניהם", ומשה משיב: לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ – זה כוס וזה כוס.
- זיכרון חי – זיכרון לאמיתו אינו הזכרת העניין בפה או במחשבה, אלא שהעניין הנזכר חי בהרגשת האדם ותופס את כל מהותו.
- איך יתקיימו שניהם?! – זכירת השבת היא ההרגשה שהקדוש ברוך הוא בעל הבית בעולם, וזכירת עמלק היא ההרגשה שקיימת מציאות המורדת בו – הפכים מן הקצה אל הקצה.
- הכוס של עמלק – גם שורשו של עמלק בקדושה, ולכן אף הוא "כוס", כלי קיבול לגילוי אלוקות – אלא שגילויו בא דווקא על ידי ביטולו ומחייתו.
- לא להתבלבל – גם בדרגת "קודש להשם" נדרשת זהירות יתרה מקליפת עמלק, וגם מי שנפל לא יתייאש, שכן אף החומץ הוא דבר המשיב את הנפש.
