סיפור הכיפה – סמל להרכנת הראש

שאלו פעם ילד יהודי: מהיכן יודעים שצריך ללכת עם כיפה? הוא השיב בפשטות: פרשת לך לך. נאמר בפרשה "וילך אברהם". וכי אברהם הלך בלי כיפה?

הילד לא ידע כמה הוא צודק.

למעשה, מנהג חבישת כיפה הוא מנהג די חדש. הוא לא מוזכר בתנ"ך. הוא לא מוזכר במשנה. הוא מופיע לראשונה בגמרא במסכת קידושין: "רב הונא לא היה מהלך ארבע אמות בכיסוי הראש. אמר: שכינה למעלה מראשי".

עוד מסופר במסכת שבת על רב נחמן בר יצחק. האסטרולוגים אמרו לאימו שהוא עתיד להיות גנב. היא החליטה לכסות את ראשו כל הזמן. פעם נפלה הכיפה מראשו והוא נחשד בגניבה – לקח מעט תמרים שנפלו תחת עץ. אבל מלשון הגמרא נראה שזה היה רק אצל אנשים רמי מעלה. רב הונא, רב נחמן. לא כולם.

מחסידות לחובה

גם הפוסקים הראשונים כתבו שזה רק מנהג חסידות. הרמב"ם והטור כותבים שללכת עם כיפה זה לא חובה, זה רק למי שרוצה להחמיר על עצמו.

אבל אז משהו השתנה. השולחן ערוך, רבנו הזקן והמשנה ברורה כותבים שלאחר שהתקבל אצל העם ללכת עם כיפה, הוי "איסור גמור" ללכת בראש גלוי.

מה קרה? למה זה השתנה? כי הכיפה הפכה לסמל. סמל של משהו עמוק. סמל של מה שאברהם עשה ב"לך לך".

הכיפה מסמלת הרכנת ראש. זה ביטוי של ייעוד, של שליחות, של ענווה. היהודי לא הולך בראש זקוף כמי שהוא בעל הבית. הוא הולך עם כיפה כמי שיש מישהו מעליו.

"שכינה למעלה מראשי". יש קב"ה. ואני משרת שלו. זה לא סמל של חולשה. זה סמל של כוח. כי להרכין את הראש בפני הקב"ה זה לעשות את מה שנועד לנו. זה טבענו. זה הייעוד שלנו.

אברהם הראה את זה. הוא לא הלך בראש זקוף ואמר "אני אשרת את ה' בדרך שלי". הוא הרכין את הראש ואמר "הנני". אני כאן. אני מוכן. אני משרת. והכיפה היא הסמל של זה.

הפגישה שנכשלה

הסיפור הזה קרה לפני שישים שנה. הרב משה פלר, שליח צעיר ונמרץ, הגיע למדינת מיניסוטה בארצות הברית. הוא רצה להעצים את החיים היהודיים שם. אבל הוא נתקל בחומה של אדישות. כולם אמרו לו: אם אתה רוצה להצליח, אתה חייב לקשור קשרים עם פרופסור וולוול גרין. הוא המאסטר כאן. הוא הפנים של הקהילה.

גרין היה מדען בעל שם בתחום האפידמיולוגיה. הוא נבחר לכהן בצוות המצומצם של נאס"א שחקר אם יש חיים על המאדים. הוא עבד במתקן צבאי מסווג ואיש לא יכול היה להגיע אליו. אבל פלר התעקש. הוא השיג קשר טלפוני ודרש פגישה. משהו בהתלהבות שלו שבה את לבו של גרין והוא הזמין אותו.

הפגישה החלה בשעת אחר צהריים מאוחרת והיא נכשלה מיד. הם התקוטטו על כל נושא. גרין הטיח בשליח שהוא לבוש כמו "קברן" – ג'קט שחור וחולצה לבנה. ואם הוא רוצה להצליח באמריקה, עליו לעבור לחולצה צהובה ולקצר את הזקן.

פלר ניסה להגיד משהו, אבל זה היה שיח אבוד. בינתיים ירדה השמש. השליח לא התפלל מנחה. הוא ביקש את סליחתו של גרין, נעמד בפינת החדר, חגר את האבנט והתפלל.

גרין הביט בו בעיניים קרועות. "הלו, התפרצת אלי למשרד באחד המתקנים הסודיים בארצות הברית ואתה הופך אותו לבית כנסת? אני אמור להמתין עד שתסיים להתנועע?". פלר סיים והתנצל: "פרופסור נכבד, אתה יודע כמה הפגישה הזו חשובה לי. כמה חיכיתי לה. אבל מה שעשיתי עכשיו, חשוב לי אפילו יותר".

הם נפרדו בלי לחיצת יד.

הכיפה היא הסמל

באותה תקופה היו גרין ואשתו חברים במועדון קריאת סיפורים יהודיים. הם קראו על פרעות ת"ח ות"ט ועל אלו שקפצו לאש כדי שלא להמיר את דתם. כשקראו, הם אמרו לעצמם: אלו סיפורי אגדות. היום אין יהודים שמוכנים להפסיד דולר אחד בשביל האמונה.

אבל חלפו כמה ימים ולפתע זה היכה בגרין. לראשונה בחייו הוא פגש יצור עם משמעות שמעבר להווה. הוא אמר לאשתו: "את יודעת? פגשתי בחור ששייך לחבר'ה ההם. לאלו שמוכנים לקפוץ לאש. עובדה, הוא נעמד אצלי במשרד והתפלל מנחה".

השליח הצעיר הזה, שעמד באמצע מתקן צבאי מסווג והתפלל מנחה, לבש כיפה. והכיפה הזו אמרה משהו. היא אמרה: אני לא שייך לעצמי. יש מישהו מעלי. ואני משרת שלו.

זה מה שהכיפה מסמלת. לא חולשה. לא פחד. אלא הרכנת ראש. כניעה. נכונות להיות שליח. זה מה שאברהם עשה ב"לך לך". והכיפה היא הסמל שלנו, שאנחנו ממשיכים בדרכו.

וכשמישהו רואה יהודי עם כיפה, הוא רואה לא רק סמל דתי. הוא רואה מישהו שמוכן לקפוץ לאש. מישהו שמוכן להרכין את הראש. מישהו שאומר "הנני".