"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – כך פותח משה רבינו את פרשת השבוע. והכרזה זו מעוררת תהייה מהדהדת: על איזו "בחירה חופשית" משה מדבר? כיצד משה מכריז בביטחון כזה שהאדם הוא יצור חופשי, משוחרר בכל רגע לשנות את חייו? הרי התהייה עצומה: מי כאן באמת חופשי? מי יכול לקום ולומר בכנות "אני שולט בחיי במידה כזו שאני יכול לשנות אותם כרגע"?
נסו לחשוב: מי יכול להחליט עכשיו לקום מחר בארבע וחצי בבוקר, ללמוד שעתיים חסידות, להתפלל כל התפילה בכוונה עצומה? או להבדיל – מי יכול להחליט לרוץ עשרה קילומטר כל בוקר ולהוריד חמישים קילו? כולנו יודעים את התשובה הכואבת.
נכון שכשנולדנו היינו חופשיים, דף חלק. ואולי גם אדם שמקבל מכות חזקות בחיים (לא עלינו ולא עלינו) מתרסק ויכול לעצב את עצמו מחדש. אבל רוב בני האדם? אנחנו חיים חיי רצף שנמשכים מאתמול ושלשום. אנו עבדים להרגלינו, לרגשות ולתאוות שלנו שכובלים אותנו. כדברי חז"ל: "עברה גוררת עברה". נדמה שכל אחד יכול להעריך בדיוק איפה יהיה בשבת מברכים אלול בשנה הבאה ואינו מצפה להפתעות חריגות.
אז איפה החופש הריאלי שמשה מדבר עליו? האם זו אשליה? האם משה מדבר על אידיאל תיאורטי שלא קיים במציאות?
הרמב"ם בהלכות תשובה קובע בתקיפות: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם בן נבט, חכם או סכל, רחמן או אכזרי, כילי או נדיב… דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר 'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים".
אבל רגע, בואו נהיה כנים עם עצמנו. הרי אנו עבדי ההרגל ולאט-לאט מאבדים את הבחירה. נכון שפעם כשהיינו נערים הייתה לנו בחירה, אבל אדם הופך להיות עבד להרגליו ותאוותיו, הם מעצבים את גישתו לחיים והתמודדותו עם המציאות, ובהדרגה מאבד את הכוח להשתנות.
הבעיה האמיתית עם עברה היא לא רק מה שעשינו, אלא מה שהעברה עושה לנו. אחריה איננו אותו אדם שהיינו לפניה. היא מותירה טעם, הרגשה וזיכרון שכובלים אליה. חז"ל אמרו: "עברה קשורה בו ככלב" – היא הולכת אחריו לכל מקום שילך. בן עזאי אומר בפרקי אבות: "הוי רץ למצווה קלה, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". החיים בנויים כמו רכבת וכל מעשה כורך חבל סביבנו וקושר את הנפש.
הדברים מפורשים בתורה עצמה. כולנו מכירים את התמיהה הגדולה: איך נלקחה הבחירה מפרעה? כיצד ה' העניש אותו לאחר שלקח לו את הבחירה והכביד את לבו? וכי השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!
אחד התירוצים הידועים הוא שאף אחד לא לקח לפרעה את הבחירה – הוא איבד אותה בעצמו. לאחר שאמר כל כך הרבה פעמים "לא", הוא שכח איך אומרים "כן". שימו לב שבחמש המכות הראשונות לא מוזכר בתורה לשון הכבדת הלב. זה מופיע לראשונה רק במכה השישית. כי בחמש המכות הראשונות ניתנה לו הזדמנות, אבל כשאדם אומר חמש פעמים לא – במיוחד מלך רם ונישא ששולט בהמונים – הוא כבר לא מסוגל להגיד כן. הוא כרך את עצמו בכבלים של עקשנות ואגו.
המשפיע רבי מענדל פוטרפס היה מספר על מכרסם גדול בשם "בונה". הבונה הוא בעל חיים מוכשר עם שיניים חזקות שבונה סכרים מענפי עץ במים. פרוותו המיוחדת שווה הרבה כסף וציידים רודפים אחריו עד שהפך לחיה בסכנת הכחדה.
אבל למרות חכמתו בבניית סכרים, הוא טיפש בהתנהלותו. הדרך לצוד אותו פשוטה: בכל בוקר יוצא הבונה מביתו למקווה המים בדיוק באותו מסלול. הציידים עוקבים אחר מסלולו, חופרים בור באמצעו ומסווים אותו. כשהבונה חוזר, הוא מגיע לנקודה בה חפרו את הבור, עוצר ובוכה. הוא מבין שאם יתקדם עוד פסיעה יילכד, אבל ההרגלים שלו חזקים ממנו. הוא קורבן של עצמו.
הרמב"ם עצמו מודה בזה: "לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחילה… נתן הדין למנוע התשובה ממנו". ובמקום אחר הוא כותב: "כל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאווה להם ורודף אותם, וכן להיפך".
נראה שהרמב"ם עצמו מכיר בכך שהחיים הם רכבת ומה שעושים פעם אחת נעשה שוב. ככל שהאדם רודף אחרי חכמה וצדק הוא מתאווה להם יותר. וכשרודף אחרי טפשות ועוול, הוא נסחף לחשוב בצורה הזו ושוכח צורת אדם.
אז איפה בכל זאת הבחירה החופשית? איך משה יכול להכריז "ראה אנכי נותן לפניכם היום"?
התשובה היא שהבחירה קיימת, אבל לא איפה שאנחנו מחפשים אותה. אנחנו חושבים על בחירה כמו במהפכה טוטאלית, שינוי דרמטי של 180 מעלות. אבל הבחירה האמיתית היא בצעד הבא. לא להפוך ממשה לירבעם או להיפך, אלא לזוז צעד אחד לכיוון משה או צעד אחד לכיוון ירבעם.
הגאון מווילנה מדייק: "נותן" לשון הווה, לא "נתתי". כי אם היה אומר "נתתי", היינו חושבים שהבחירה הייתה רק בהתחלה. אבל "נותן" – בכל רגע ורגע, גם עכשיו, גם אחרי כל הנפילות, עדיין יש בחירה. לא בחירה לשנות הכל, אבל בחירה לשנות משהו.
וזו האמת הגדולה: אנחנו לא חופשיים לגמרי, אבל אנחנו גם לא עבדים לגמרי. אנחנו נמצאים באמצע – יש לנו מרחב בחירה מוגבל אבל אמיתי. וזה מספיק. כי צעד אחד גורר צעד נוסף, ושינוי קטן יוצר שינוי גדול.
יעזור הקב"ה שנבין את גבולות הבחירה שלנו ונשתמש בה נכון. לא לחלום על מהפכות בלתי אפשריות, אבל גם לא להיכנע לגורל. לזכור שתמיד, תמיד יש לנו את הצעד הבא.
