תיקון העולם דרך הצער

ישנן שתי דרכים כיצד לחיות את החיים: לראות בהם אוסף של אירועים שאינם מיועדים להגיע לשום מקום או להאמין בתוכנית ושיטה הקבורה מתחת לכל הטירוף. היהדות אימצה את האופציה האחרונה ופועלת לשכנע את כל העולם: בורא העולם רקם תכנית וכל מה שקורה – טוב ורע, חשוב וחסר חשיבות – הוא צעד בדרך למטרה.

התכנית רמוזה בחמש אותיות בסוף סיפור הבריאה: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות".

הקושי בולט לעין: הקטע כולו כתוב בלשון עבר, "ויכל", "עשה", "שבת", "ברא", משום שהקטע מתאר את המבט של האלוקים לאחור אודות מעשיו במשך ימי השבוע. מדוע המילה האחרונה כתובה בלשון "עתיד", "לעשות"?

רש"י: "'ועשה' אין כתיב כאן אלא 'לעשות', לומר שהכול צריך תיקון".

כאן זורקת התורה את תפיסת משמעות החיים: הקב"ה יצר תשתית, חומר גולמי, אך רצה שאנחנו נהפוך אותו למקום מושלם. הוא רצה להאיר את שכינתו בעולם הזה, אך תכנן להגיע לשם בדרך הארוכה! לאחר שהאדם יבחר בכוחות עצמו בטוב ויכוון את העולם כולו אל שלמותו הראויה.

האלוקים היוצר ברא אדם יוצר! אנחנו שותפים לכוון את העולם אל תכליתו המרוממת, והגאולה היא ההבטחה של הנביאים על ההגעה העתידית ליעד. הנביאים ידעו כבר לפני 2000 שנה כי התוכנית האלוקית תצליח, כי הוא תמיד מצליח!

התוכנית הגדולה – מדוע העץ?

הנה התכנית האלוקית בהרחבה יותר: נשוב אל הרגע המכונן של האנושות. "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

וכאן עולה השאלה הגדולה: למה? בשביל מה העמיד שם האלוקים את העץ? אם הוא לא רוצה שהאדם יאכל, שלא יברא עץ כזה? המדרש עונה תשובה מהפכנית שהיא התכנית מתחת כל הבלגן:

תנחומא נשא: "בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם וציווה אותו 'מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו'. כיון שעבר על ציוויו אמר הקב"ה: כך הייתי מתאווה שיהא לי דירה בתחתונים ודבר אחד ציוויתי אותך ולא שמרת אותו?! מיד סלק הקדוש ברוך הוא שכינתו לרקיע הראשון… עד שעמד משה והורידה לארץ, שנאמר וירד ה' על הר סיני… וכתיב: באתי לגני אחותי כלה – אימתי? כשהוקם המשכן".

המדרש מעביר מסר כביר: האלוקים תכנן מראש כי העולם הזה יהפוך להיות מושלם, אך רצה להגיע לשם בדרך הארוכה. הוא חפץ שהעולם יבחר מרצונו בטוב. לשם כך ברא עולם ניטרלי שיכול להיות כזה ויכול להיות להיפך ולנו ניתנה הזכות להיות אלו שיבחרו בטוב ויחליפו את החברה העכשווית בחברה צודקת יותר, מאופקת יותר וקדושה יותר.

וכאן מגיע חזון הגאולה של הנביאים: זאת ההבטחה על הצלחת המשימה. ישעיהו מנבא כי תכניתו של האלוקים צלוח תצלח – ולמעשה היא כבר מצליחה.

תשעת הימים – הצער שמעורר לפעולה

ובכן, איך התוכנית הזו קשורה לתשעת הימים? התשובה היא שהצער בתשעת הימים הוא חלק מהתוכנית. האבל על החורבן לא נועד רק לגרום לנו לזכור את העבר, אלא לעורר אותנו לפעול לעתיד.

כאשר אנו יושבים על הרצפה וקוראים איכה, אנו לא רק מתאבלים. אנו מתעוררים. הכאב מזעיק אותנו לפעולה. הצער אומר לנו: "לא ייתכן שהמצב יישאר כך". האבל הופך לכוח מניע לתיקון.

זהו השיעור הגדול של תשעת הימים: הצער על החורבן אמור לעורר אותנו לבנות. האבל על הגלות אמור לדרבן אותנו לפעול למען הגאולה.

הרעיון המהפכני הוא שאנחנו לא רק צופים פסיביים בתהליך הגאולה. אנחנו השותפים הפעילים בתיקון העולם. כל מעשה טוב שאנחנו עושים, כל מצווה שאנחנו מקיימים, כל פעם שאנחנו בוחרים בטוב מעל הרע – אנחנו מקדמים את התוכנית האלוקית.

התשובה למה שקרה בחורבן אינה להיכנע ולהסתפק באבל. התשובה היא לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לאנרגיה בונה. להשתמש בזכר החורבן כדי לבנות יותר, לאהוב יותר, לתקן יותר.

כל יהודי שמדליק נרות שבת מחזיר מעט מהקדושה שאבדה. כל אדם שבוחר בטוב מעל הרע מתקן חלק מהעולם. כל מעשה חסד, כל תפילה, כל רגע של אמונה – הם חלק מהתוכנית הגדולה.

בתשעת הימים אנו לומדים להיות השותפים הפעילים בתיקון. לא להתעלם מהצער, לא להדחיק את הכאב, אלא להפוך אותם לכלי יצירה. האבל בתשעת הימים מלמד אותנו שכאב יכול להיות בונה. שצער יכול להפוך לכוח מניע. שמהמקום הכי חשוך יכול לצמוח האור הכי גדול.