לפי התפיסה החסידית, התורה היא הרבה יותר מאוסף של סיפורים, היא תהליך הדרגתי בו אנשים נאבקים לגאול את עצמם ואת העולם. זה מאבק מורכב ומסובך, אך מסיבוב לסיבוב רואים הצלחה והעולם מתקרב אל חזון הגאולה. ניקח כדוגמה את מריבות האחים בספר בראשית. הספר מציג חמש מריבות בין אחים, אך מסיבוב לסיבוב הם לומדים איפוק, הכלה, ויתור, ובסוף אפילו פרגון ושיתוף.
חמש המריבות והתפתחותן
המריבה הראשונה בין קין להבל נגמרה ברצח. המריבה השנייה בין ישמעאל ליצחק נגמרה טוב יותר: בפרדה. המריבה השלישית בין עשו ליעקב נגמרה הרבה יותר טוב: בשלום קר. המריבה הרביעית בין יוסף לאחיו נגמרה במהפכה: מחילה וחיים משותפים. ואילו המריבה החמישית המסופרת בתחילת ספר שמות – בין אהרן למשה – לא מתרחשת מלכתחילה. אהרן הבכור גילה רק רגשות שמחה לאור הבחירה באחיו כמנהיג ישראל, כעדותו של הקב"ה: "וראך ושמח בליבו".
הסיפור הראשון מסתיים בצורה הכי נוראה שאפשר לתאר: "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". הקנאה והכעס הובילו לרצח. אח הרג את אחיו. זוהי נקודת השפל המוחלט של יחסי אחים.
הסיפור השני מסתיים הרבה יותר טוב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה". הפתרון כאן הוא פרידה. לא רצח, לא אלימות, אלא הפרדה בשלום. זוהי התפתחות מדהימה: מרצח עברנו לפרידה תרבותית. האחים לא יכולים לחיות ביחד, אבל הם לא הורגים זה את זה.
הסיפור השלישי מסתיים עוד יותר טוב: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו". אין כאן פרידה, אלא שלום. שלום קר, אולי, אבל שלום אמתי. עשו ויעקב לא רק לא הורגים זה את זה ולא רק נפרדים בשלום – הם מצליחים לחיות בקרבה.
הסיפור הרביעי מביא מהפכה: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני… ועתה ישב נא עבדך תחת הנער". יהודה מוכן להקריב את עצמו למען אחיו בנימין. זוהי אהבת אחים אמתית! ויוסף מגיב: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך עליהם". לא רק שלום, לא רק הסכמה לחיות יחד, אלא אהבה אמתית, חיבוק, נשיקות, דמעות של שמחה.
והסיפור החמישי הוא הפלא הגדול ביותר: הוא לא קורה! אין מריבה בין אהרן למשה. כאשר הקב"ה בוחר במשה להיות מנהיג, אהרן הבכור יכול להיות קנאי ועצבני. אבל מה הוא עושה? "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו". אהרן שמח! לא רק שהוא לא קנאי, הוא באמת שמח לאחיו.
השיעור לתשעת הימים
מה השיעור הגדול? התורה מלמדת אותנו שהתפתחות רוחנית היא תהליך. לא קורים ניסים בין יום ללילה. אבל יש התקדמות ברורה ומתמדת. כל דור לומד מהדור הקודם ומשפר.
בתשעת הימים אנו עשויים להרגיש מיואשים. איך אפשר לעבור מכל הצער הזה לגאולה שלמה? איך אפשר לקפוץ מאבל על החורבן לשמחה על הבנין?
התשובה היא: לא קופצים. מתפתחים בהדרגה. כמו שהדורות למדו איך להפוך קנאה לאהבה, כך גם אנחנו לומדים איך להפוך אבל לתקווה.
כל דור יהודי הוסיף משהו לתהליך. דור אחד למד איך לא להרוג את השונה. דור אחר למד איך לחיות בשלום עם השונה. דור שלישי למד איך לאהוב את השונה. ואנחנו הדור שלומד איך לשמוח עם השונה.
מקינה לתקווה
בתשעת הימים אנו יכולים לראות שאנחנו חלק מהתהליך הזה. האבל שלנו על החורבן הוא לא הסוף. זה חלק מהתפתחות. כמו שקין למד מהרצח שעשה, כמו שישמעאל ויצחק למדו לפרוד בשלום, כמו שעשו ויעקב למדו לחיות יחד, כמו שיוסף ואחיו למדו לאהוב – כך גם אנחנו לומדים.
כל שנה בתשעת הימים אנו מתאבלים, אבל גם לומדים. לומדים איך להפוך צער לכוח בונה. איך להפוך זכר חורבן לכוח בניין. איך להיות חלק מהתהליך שמוביל לגאולה.
אנחנו הדור שזוכה לראות את הפרי של כל ההתפתחות הזו. אחרי אלפי שנים של למידה, אנחנו מגיעים לנקודה שבה האבל הופך לתקווה בלי להפסיק להיות אבל. השמחה מגיעה לא במקום הצער אלא יחד איתו.
