מדוע קשה להאמין שהאבל יעבור?

התגובה האינסטינקטיבית לנוכח התמונה הוורודה היא: "אשרי המאמין". הלוואי, לו יהי, האלוקים גדול ויכול לחולל ניסים, אבל תטלפן אלי כשזה יקרה.

הקושי לעכל חזון גאולתי נובע בראש ובראשונה מכך שהטבע האנושי מתקשה להסתגל לשינויים. כל שינוי ממצב אחד למצב אחר הוא קשה ואפילו המעבר מחושך הלילה לאור היום הוא תהליך הדרגתי. אך סיבה חזקה יותר גורמת לכך שגם אדם גמיש מתקשה להכיל את חזון הגאולה: הקושי לקפוץ מההווה אל העתיד. איננו מצליחים להבין מה בעולם שלנו מזמין עתיד מושלם?

כל הערכה של העתיד בענפים שונים כמו הערכת סיכונים, תכנון כלכלי, אקטואריה בביטוח ועוד, נשענת על אקסטרפולציה, כלומר, חישוב וניתוח נתונים בהווה ויצירת נתון נוסף המנבא את העתיד. העתיד הוא תוצר של ההווה. אם לצורך העניין, סביבת הריבית היא נמוכה והבנקים מחלקים הלוואות לכל דורש, אם כתוצאה מכך משתוללת מהפכת צריכה והציבור קונה בכסף שאין לו – אפשר להעריך כי מפולת כלכלית עם מחיקת חובות ענקית בפתח.

אך מה בחיים שלנו מייצר תשתית למהפכה בסגנון חזון השלום והרוגע? כיצד אפשר לתווך בין הרגשת ה"אני", התשוקה לכבוד ולשררה, האכזריות בה אדם לאדם זאב והחזק שורד, מהדורות החדשות המספרות על הרג, שוד וזוועה – ובין הרוגע הפסטוראלי שאמור לדפוק בדלת? הקושי להמיר עולם אחד בעולם אחר תוך קטיעת הרצף ההיסטורי – דוחק מההיגיון את בשורת הגאולה.

בדיחה: גן חיות בירושלים פרסם שהוא 'גן חיות ימות המשיח'. אצלם האריה חי עם הכבש ברוגע ובשלווה. מכל העולם הגיעו לראות את הפלא: הכבש יושב בכלוב של האריה ומלך החיות אינו פוגע בו. הגיע עשיר מאמריקה שהיה מוכרח לגלות את הסוד. הוא ניגש אל שומר גן החיות, הבטיח לו משכורת של חצי שנה וביקש להבין את הפלא: כיצד הכבש שורד לצד האריה?

"כל שעה אנחנו מחליפים את הכבש"…

*

השאלה הקשה הזו – אודות הקושי להכיל את הקפיצה אל הגאולה – יצרה פרשנויות מוזרות. יש נדחקים לומר כי הגאולה היא רק חזון 'אוטופי'. היא בסך הכול קריאת כיוון שיצרו הנביאים כדי לשאוף לטוב ולכוון את מעשינו לעבר התקדמות תמידית, אך היא אינה מכוונת להתרחש במציאות.

למה הדבר דומה? לפני 500 שנה כתב מדינאי אנגלי בשם תומאס מוריס את הספר "אוטופיה". הספר מתאר ספן יווני בשם היתולדיאוס, שמסתובב בעולם ומגלה ארצות נסתרות. פעם הגיע הספן לאי בודד, נסתר, שמעט מאוד אנשים ידעו על קיומו. שמו של האי: "אוטופיה". החיים שם מושלמים. הרכוש משותף לכולם, האדמות, הבתים והנכסים שייכים לכל יושבי האי בצורה שווה. התושבים עובדים רק שש שעות ביום וכל שאר היממה מוקדש למנוחה ולקריאה. ספר חוקי האי הוא דק כי כולם נוהגים ביושר בטבעיות, ועורכי דין? לא היו בנמצא, פשוט לא היה בהם צורך.

אבל בתוך הסיפור מסתתר קאץ' (עוקץ). המילה 'אוטופיה' ביוונית נושאת משמעות כפולה: 'אוטופיה' היא מקום טוב אך 'אוטופיה' פירושה גם לא-מקום. לומר לך שישנם מקומות טובים לשאוף אליהם אך הם קיימים רק בחלום, בקריאת הכיוון, לא במציאות. העולם שלנו פשוט לא כזה.

ובכן, ברור שחזון הגאולה שונה לחלוטין. הרמב"ם, הפסוק ההלכתי הרציונאלי ביותר, בחר לחתום בו את ספרו ומוכח שהמציאות עומדת להשתנות בפשטות. מה אפוא הרציונל מאחורי חזון הגאולה?

בתשעת הימים אנו חווים על בשרנו את הקושי הזה. אנו יושבים על הרצפה, אנו מתאבלים, אנו זוכרים את החורבן – ואז קם השאלה: איך מכל הצער הזה, מכל הזכר הכואב הזה, אמור לצמוח חזון של גאולה מושלמת?

כדי לחדד את השאלה, נשים לב אל הפרט הבא: ההלכה היהודית בנויה על בסיס המתנה על מזוודות. בעיני חז"ל, הגאולה היא אינה רק אופציה שיכולה להתרחש, היא הדבר הבטוח ביותר. ברור לנו במיליון אחוז שהגלות היא זמנית והחיים עומדים להשתנות בכל רגע.

נשים לב אל ההלכה הידועה הבאה: לפני שיהודי אוכל לחם הוא נוטל ידיו. אך מדוע נוטלים ידיים? אם המטרה הייתה לגשת אל האוכל בידיים נקיות, מוטב היה לשטוף אותם עם סבון. התשובה מרתקת:

שולחן ערוך רבינו הזקן: "כל האוכל פת שמברכים עליו המוציא צריך ליטול ידיו תחלה אע"פ שאינן מלוכלכות… לפי שסתם ידיים שהסיח דעתו משמירתן הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה מדברי סופרים עד שירחצם במים… ולא רצו לחלק בין כוהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה".

בזמן בית המקדש היו מאכלי דגן מסוימים שנאסר לכוהנים לאכול אותם בידיים טמאות. ומאחר שאנו מצפים לגאולה בכל רגע, הורו חז"ל שגם כיום עלינו לשמור על ההרגל של אכילת פת בידיים טהורות כדי להיות דרוכים ומוכנים לבוא הגאולה. נתאר לעצמנו: אלפיים שנה יהודים נוטלים את ידיהם פעם או פעמיים ביום, הכול בגלל שבכל רגע משיח יקיש בדלת ועלינו להיות מוכנים לקראתו.

והשאלה נשאלת: מה גורם לנו להאמין כי החיים בעמק הבכא הזה עומדים להשתנות בכל רגע?

בתשעת הימים השאלה הזו מתחדדת. איך אפשר לעבור מהאבל העמוק על החורבן לאמונה בטוחה שהגאולה תבוא? איך אפשר לקפוץ ממצב של צער וכאב למצב של תקווה ובטחון?

התשובה טמונה בהבנה שהקושי עצמו הוא חלק מהתהליך. שהשאלות הקשות הן לא חסם אלא שער. שהקושי להאמין בגאולה הוא בדיוק מה שמכין אותנו לקראתה.