סיפור מרים והעיכוב של עם ישראל מלמד על עוצמתו של עיקרון "מידה כנגד מידה" ועל כוחם של מעשים טובים לכאורה קטנים. מרים, כילדה קטנה, המתינה שעה אחת למשה תינוק ליד התיבה בנילוס, וחסכה ממנו זמן של בכי וצער. שמונים שנה מאוחר יותר, עם שלם של מיליוני אנשים עוצר את מסעו לשבעה ימים כדי לחסוך ממנה זמן של צער וייסורים.
המסר העמוק הוא שמעשים טובים, גם הקטנים שבהם, אינם הולכים לאיבוד. הם חוזרים אלינו בצורה מדויקת ומרגשת. יותר מכך, הסיפור מלמד שהמעשים הטובים שלנו נובעים מבחירה חופשית ולא מנסיבות חיצוניות. עם ישראל יכול היה להמשיך במסע, אך בחר להמתין מתוך כבוד והכרת טוב. זה מעודד אותנו לעשות טוב היום, במצבנו הנוכחי, ומבטיח שכל מעשה חסד יזכה לתגמול הולם.
סיכום השיעור:
א. שבוע עיכוב – מרים הנביאה נענשת בצרעת ונדרשת לשהות שבעה ימים מחוץ למחנה, ועם ישראל כולו מתעכב ומחכה לה במדבר.
ב. מהי הסיבה? המטרה הייתה לאפשר למרים לסיים את תקופת ההסגר מחוץ למחנה במהירות, כי רק כשהעם חונה יכולה להתקיים המציאות של "מחוץ למחנה".
ג. שלא תחכה – עם ישראל לא היה חייב להמתין למרים, הם יכלו להמשיך במסע והיא הייתה מצטרפת אליהם מטעמי פיקוח נפש, אך הם בחרו לעצור לכבודה.
ד. לבכות פחות – הכבוד שקיבלה מרים הוא "מידה כנגד מידה" – כפי שהיא קיצרה את זמן הבכי והצער של משה תינוק, כך עם ישראל קיצר את זמן הצער שלה.
ה. "והעם לא נסע" – למרות שהמסעות נקבעו מלמעלה על ידי הענן, כאן עם ישראל יזם את ההמתנה והענן נשאר במקומו בעקבות רצונם לכבד את מרים.
