סיפור קורח מלמד על התשוקה הרוחנית הטהורה שצריכה להישאר שאיפה ולא להיות ממומשת בפועל. קורח ועדתו לא מרדו מתוך כפירה אלא מתוך תשוקה עזה לקרבת ה' – הם רצו להיות כוהנים גדולים כדי לחיות במסירות נפש מוחלטת ולעבוד את ה' ברמה הגבוהה ביותר.
הבעיה הייתה שהם לא הבינו את הגבול בין רצון לביצוע. הרצון הוא חיובי וחיוני – כל יהודי צריך להשתוקק לקדושה המוחלטת של הכהן הגדול. אבל התשוקה הזו צריכה להישאר במישור הרצון ולא לבוא לידי ביטוי כמעשה נגד רצון ה' המפורש.
המסר הוא שצריך לחיות עם התשוקה הרוחנית כמנוע מניע, אבל לפעול בפועל לפי הכללים שה' קבע. "אין לנו אלא כוהן גדול אחד" – זה הסדר הנכון, ובתוכו כל אחד צריך לעבוד את ה' במקומו המיועד לו.
סיכום השיעור:
- קטורת זרה – קורח ועדתו הקריבו קטורת למרות שידעו את הסכנה, כי רצו להוכיח שמגיע להם להיות כוהנים גדולים.
- אפשר לשנות – קורח לא כפר במשה אלא סבר שבאמצעות תפילה ובקשה אפשר לשנות את גזירת ה' ולהעביר הכהונה מאהרן אליו ולעדתו.
- להתקרב אל ה' – עדת קורח רצתה בכהונה גדולה לא לשם שררה אלא מתוך תשוקה רוחנית להתקרב לה' ולעבוד אותו במסירות נפש מוחלטת.
- אין לנו אלא כוהן גדול אחד – משה הסביר שבניגוד לגויים שיש להם כמה כוהנים, עם ישראל יש רק כוהן גדול אחד כפי שקבע ה'.
- להשתוקק, לא ליישם – הרצון "רוצה בכך" להיות כהן גדול הוא חיובי וצריך להימצא אצל כל יהודי, אבל אסור ליישם אותו בפועל נגד רצון ה'.
