יש הבדל עצום בין אדם שמתלונן כי יש לו בעיה שצריכה פתרון, לבין אדם שמתלונן כי הוא מחפש בעיה שתצדיק את הקיטור שלו. ההבחנה הזו כה חשובה עד שרש"י עושה עליה הבחנה לשונית מדויקת בפירושו לפרשת בהעלותך, וחושף לנו עומק רב בהבנת הטבע האנושי.
כשהתורה מספרת על העם במדבר, היא אומרת: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'" [במדבר יא]. התורה מסתפקת באמירה כללית שהם "התאוננו" נגד ה', בלי לפרט מהות התלונה. למה לא נאמר לנו על מה בדיוק הם התלוננו?
רש"י מקדיש לכך הבחנה חדה: הם פשוט התלוננו ושידרו רוח נרגזת ולא מרוצה. זה קיטור לשם קיטור ולא לשם מציאת פתרון.
רש"י מבחין בין שני מושגים: "תלונה" ו"תואנה". "תלונה" היא בעיה שצריכה פתרון, בעוד ש"תואנה" הוא תירוץ למציאת בעיה. במילים אחרות: תלונה נובעת מבעיה, תואנה יוצרת בעיה.
כשאדם מתלונן תלונה אמיתית, יש לו בעיה ממשית והוא מחפש דרך לפתור אותה. הוא מוכן לשמוע הצעות, לנסות פתרונות, ואם הבעיה תיפתר – הוא ישמח. התלונה שלו היא אמצעי למטרה: הפסקת הסבל וחזרה לתפקוד תקין.
אבל כשאדם עושה "תואנה", המטרה שלו היא הקיטור עצמו. הוא לא באמת רוצה פתרון, כי אם הבעיה תיפתר – הוא יחפש בעיה אחרת להתלונן עליה. הקיטור הוא המטרה, והבעיה היא רק התירוץ.
כיצד מזהים את ההבדל?
יש כמה סימנים שעוזרים להבחין בין תלונה אמיתית לתואנה:
האדם המתלונן תלונה אמיתית:
- מדבר על הבעיה בצורה ספציפית וברורה
- מוכן לשמוע הצעות לפתרון
- מראה גמישות ונכונות לנסות דרכים שונות
- ישמח אם הבעיה תיפתר
- התלונה נפסקת כשהבעיה נפתרת
האדם שעושה תואנה:
- מדבר בכלליות ובלי פרטים ברורים
- דוחה כל הצעה לפתרון ומוצא בה פגמים
- מעביר את השיחה מפתרון של הבעיה לתיאור הסבל
- לא נראה מעוניין באמת שהבעיה תיפתר
- גם אם הבעיה הנוכחית נפתרת, מהר מוצא בעיה חדשה
*
במדבר ראינו שני דגמים שונים של התמודדות עם קשיים:
כשהעם הגיע למרה והמים היו מרים, הם "וילנו על משה לאמר מה נשתה" [שמות טו]. זו הייתה תלונה לגיטימית – היתה בעיה ממשית (מים לא ראויים לשתייה), הם פנו לגורם המתאים (משה), ובקשו פתרון ספציפי. וכשמשה העצה עץ למים והם המתיקו – הבעיה נפתרה והתלונות פסקו.
לעומת זאת, בפרשת בהעלותך, העם התלונן בלי לציין בעיה ספציפית. התורה אפילו לא מספרת לנו על מה הם התלוננו, כי זו הייתה תואנה – קיטור לשם קיטור. התואנות הובילו לאש תבערה שליחכה בקצה המחנה.
*
מיד אחרי זה התורה מציגה דוגמה נוספת: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" [במדבר יא].
כאן יש תלונה יותר ספציפית – הם רוצים גיוון באוכל. ומצד אחד, זו תלונה לגיטימית: נכון שהמן יורד מהשמיים ואפשר להרגיש בו כל טעם, אבל העין רוצה לראות בשר ודג ולא רק לטעום אותם. האדם לא אוכל רק דרך הפה, אלא גם דרך העין.
אבל מצד שני, הם הפכו את זה לאיום קיומי שעם שלם בוכה עליו. הם יצרו מתוך בקשה לגיטימית דרמה לא פרופורציונלית שהפכה את כל המחנה למצב של משבר.
*
ההבחנה הזו חיונית בכל תחומי החיים:
במשפחה: יש הבדל בין ילד שמתלונן כי הוא רעב (צריך אוכל) לבין ילד שמתלונן כי הוא רוצה תשומת לב (צריך קשר). שניהם זקוקים למענה, אבל מענה שונה.
בעבודה: יש הבדל בין עובד שמתלונן על עומס יתר (צריך ארגון זמן טוב יותר) לבין עובד שמתלונן כי הוא לא מרוצה מהעבודה (צריך לחפש עבודה אחרת או לבדוק מה באמת חסר לו).
בחברה: יש הבדל בין ביקורת בונה שמטרתה לתקן בעיות, לבין ביקורת הרסנית שמטרתה לקטרג ולהרוס.
איך מתמודדים עם תואנות?
כשאנחנו פוגשים אדם שעושה תואנות (בעצמנו או באחרים), חשוב להבין שהקיטור הוא הסימפטום, לא הבעיה. מאחורי כל תואנה עומד צורך לא מסופק – צורך בתשומת לב, בהערכה, בקשר, בשליטה או במשמעות.
במקום להילחם בתואנה עצמה, כדאי לנסות להבין מה הצורך האמיתי מאחוריה ולתת מענה לצורך הזה. לפעמים אדם מתלונן על העבודה כי הוא זקוק להערכה, או מתלונן על הבית כי הוא זקוק לקשר.
הבחנת רש"י בין תלונה לתואנה מלמדת אותנו להיות רגישים יותר לפניות של אנשים סביבנו. לא כל תלונה צריכה פתרון ישיר, ולא כל קיטור צריך להיזרק לפח. לפעמים מאחורי התלונה הכי "מעצבנת" מסתתר הצורך הכי עמוק.
המטרה היא לפתח אוזן שיודעת להבחין: מתי אדם צריך פתרון טכני למה שהוא מתאר, ומתי הוא צריך משהו אחר לגמרי – הבנה, קשר, הכרה או אהבה.
וכשמדובר בעצמנו, חשוב לבחון בכנות: האם אני מתלונן כי יש לי בעיה שאני רוצה לפתור, או שמא אני מחפש בעיה שתצדיק את הרגש הרע שיש לי בפנים? התשובה הכנה הזו יכולה לחסוך הרבה אנרגיה ולכוון אותנו לכיוון הנכון.
יעזור הקב"ה שנזכה להבחין בין תלונה לתואנה, ושנדע לתת מענה נכון לכל אחת מהן.
