הקיצוניות היהודית

יש עמים שיודעים לחיות בבינוניות, לקבל פשרות, למצוא את הדרך האמצעית ולהסתדר עם מה שיש. אבל יהודי? יהודי הוא יצור קיצוני. הוא לא יודע לעמוד באמצע – או שהוא עולה עד השמיים, או שהוא יורד עד התהום. זה לא חסרון, זה התכנון. זו הדרך שבה הקב"ה יצר את הנשמה היהודית, וזה מה שמסביר את כל ההיסטוריה שלנו.

חז"ל אמרו את זה בצורה הכי ברורה כשפירשו את המלים שאמרו בני ביתו להמן: "אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות ליפול לפניו לא תוכל לו" ופירשו: "כשהם עולים – עולים עד הרקיע, וכשהם יורדים – יורדים עד התהום". כלומר, אצל יהודי אין אמצע. אם תפשת אותו בירידה – הוא יורד עד למטה. אבל כשהוא בעלייה – עולה עד השמים.

יעקב ועשו

התורה מספרת לנו על שני אחים תאומים שהיו שונים לחלוטין מהרגע שנולדו. לא היה שם איזון ובינוניות, אלא רק שתי אפשרויות קיצוניות: או יעקב איש תם יושב אוהלים, שבוחר בקיצוניות אחת וחי 14 שנה בפרישות בבית שם ועבר. או עשו איש יודע ציד איש שדה, שהולך בקיצוניות שניה: צד באכזריות בעלי חיים, בגיל 15 עובר על חמישה איסורים באותו יום והורג את נמרוד שהיה מלך העולם, ועד גיל ארבעים צד נשים מתחת יד בעליהן.

שני הבחירות הן קיצוניות מוחלטות. אין כאן אפשרות של "קצת כזה וקצת כזה", של איזון בריא בין קודש לחול. יהודי שלא בוחר בקדושה, נופל לטומאה. יהודי שלא עולה, יורד.

המסר מדור המדבר

זה מה שקרה לדור המדבר בפרשת בהעלותך. הם היו דור שראה את הניסים הגדולים בהיסטוריה – יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה, המן שיורד מהשמיים והבאר שנוסעת איתם. הם היו במצב הכי מושלם שיכול להיות – חיים של גן עדן במדבר.

אבל ברגע שהם החליטו שהם רוצים "קצת פחות קדושה", הם לא הגיעו לבינוניות – הם צנחו. מהתלוננות על האוכל הם עברו לבכי על איסורי עריות, מזה הם הגיעו לחטא המרגלים שגזר מוות על כל הדור. כי יהודי שלא עולה – יורד. אין אמצע.

משה הבין את זה בצורה הכי חדה. כשהם ביקשו לגוון את האוכל, הוא לא כעס עליהם כי הבקשה לא הגיונית. הוא נפל בייאוש כי הוא ידע שזה הסימן לירידה שלא תיפסק. הוא אמר: "אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?!" [במדבר יא] כי הוא הבין שזו לא תאוות אכילה, אלא הפרעת אכילה רוחנית שלא תדע סוף.

למה זה קורה ליהודים?

הסיבה למהות הקיצונית הזו טמונה בעצם התכנון של הנשמה היהודית. הקב"ה חקק ביהודי אי שקט תמידי, שמתבטא בתאווה עודפת ומציקה, וזאת כדי לגרום לו לחפש ולחפש יותר מכולם עד שיגיע אל ההנאה המושלמת של התורה.

יהודי שאינו בוחר בתורה, נידון בהכרח לעיסוק כפייתי בכל תענוגי העולם, במטרה למלא את החלל. התאווה שלו לא תדע מנוחה עד שתטעם כל עונג, אבל לא תמצא שם את המרגוע וכך תהפוך להפרעת אכילה שמטריפה את החיים.

זה מזכיר את הסיפור על חסיד של האדמו"ר הזקן, שעסק במסחר וראשו ורובו היה בין הערלים ונשות הערלים. פעם שאלו אותו איך שומר על יצרו? "כשיצרי מטריד אותי, אני מזכיר לעצמי שאני חסיד של רבינו הזקן ולא מתאים לי להתלכלך כאן…".

ההבדל הגדול

יהודי אמור להישמר מהחטא בגלל גדלות ולא רק בגלל יראת העונש. לחשוב על עצמו כבן מלך, שטעם עונג אמתי ומה לו להתבהם כאחרון בעלי העגלות?

זה ההבדל בין יהודי לשאר העמים. עמים אחרים יכולים לחיות חיים של בינוניות שקטה – קצת טוב, קצת רע, לא מאוד גבוה ולא מאוד נמוך. זה מתאים להם וזה עובד עליהם.

אבל יהודי לא יכול. הנשמה שלו מסרבת להסתפק בחיים בינוניים. היא מחפשת משמעות גדולה, חוויה עמוקה, קשר אמיתי עם האינסוף. ואם היא לא מוצאת את זה בקדושה – היא תחפש את זה במקומות אחרים, והתוצאות יכולות להיות הרסניות.

המהפכנות היהודית

התכונה הזו מסבירה תופעה מעניינת שהרבי שאל עליה את הרב ישראל מאיר לאו אחרי מלחמת יום הכיפורים: "מאז ומתמיד נושאים היהודים אופי מהפכני. כך היה בכל המהפכות האחרונות בעולם, בגרמניה, בצרפת וברוסיה, בהן אנשי רוח יהודים היו מובילי דעה. לכן אפשר היה לצפות, כי 'במדינת היהודים', תתרחש מהפכה כל שנתיים. השלטון יתחלף לעיתים קרובות".

היהודי הוא מהפכן בטבעו כי הוא לא יכול להסתפק במצב קיים שאינו מושלם. הוא מחפש שינוי, התקדמות, משהו טוב יותר. זה יכול להתבטא בשינוי העולם לטובה (כמו המהפכות החברתיות הגדולות), או במחקר ופיתוח (כמו הפרסי נובל הרבים), או ברוחניות (כמו החידושים התורניים), אבל זה תמיד מתבטא באי שקט יצירתי.

*

הדרך לתעל את הקיצוניות היהודית בכיוון הנכון היא להבין שהיא לא באה להיעלם. אי אפשר "לבטל" את האי שקט היהודי או להפוך יהודי למישהו שמסתפק בחיים שקטים ובינוניים. המטרה היא לכוון את האי שקט הזה למקום הנכון.

הרבי כותב בריבוי מכתבים כי הפתרון לתאוות הגופניות הוא למלא את המוח באותיות התורה והתפילה ולחזור עליהן בכל עת. האותיות מספקות את הנפש בדרכן הנעלית, מעצימות את חיבור הנפשות ומעניקות הרגשת מלאות ונוכחות אמתית.

לא מדובר בדיכוי התאווה או בחיים של פרישות קשה, אלא בהעלאת התאווה לרמה גבוהה יותר. יהודי שטועם את העונג האמיתי של התורה והמצוות, מוצא שם את כל מה שחיפש – עומק, משמעות, קשר עם האינסוף, ושמחה אמיתית.

*

חשוב להבין שהקיצוניות היהודית היא לא באג אלא פיצ'ר. זה לא משהו שצריך לתקן אלא משהו שצריך לתעל נכון. כשיהודי צעיר מרגיש אי שקט עם הבינוניות של החיים, כשהוא מחפש משהו גדול יותר, עמוק יותר, משמעותי יותר – זה לא סימן שהוא בבעיה, זה סימן שהנשמה שלו מתעוררת.

המטרה היא לא לדכא את האי שקט הזה אלא להראות לו את הדרך הנכונה. להסביר שהתאווה למשהו גדול יותר היא תאווה נכונה, ושהמקום הנכון למצוא אותה הוא בתורה ובמצוות, לא במקומות אחרים.

יהודי שמבין את הטבע הקיצוני שלו ומתעל אותו לכיוון הנכון, הופך לכוח עצום של טוב בעולם. הוא הופך למי שמשנה ומשפר, שחוקר ומגלה, שיוצר ומחדש. הוא הופך למי שעולה עד הרקיע.

יעזור הקב"ה שנזכה להבין את הקיצוניות היהודית שבנו ולתעל אותה לכיוון הנכון – לא לירידה עד התהום אלא לעלייה עד הרקיע.