יש רגעים בהיסטוריה שהם כה קשים עד שאפילו התורה מתקשה לספר אותם. רגעים של משבר כה עמוק שהספר הקדוש מנסה למעט בקטרוג על ישראל, אפילו במחיר של שבירת הסדר הרגיל. זה מה שקורה בפרשת בהעלותך, במקום הכי מוזר בכל התנ"ך – המקום של שתי נונים הפוכות.
התורה מספרת על יציאת ישראל מהר סיני אחרי שנה שלמה של שהייה למרגלות הר האלוקים. "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש, נעלה הענן… ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם… וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" [במדבר י]. הכול נראה כמו התחלה חדשה ומבטיחה.
ופתאום התורה קוטעת את הסיפור ומכניסה שני פסוקים שלא שייכים כאן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" [במדבר י].
הסימנים החריגים
הדבר הכי מוזר הוא שהפסוקים האלה מוקפים בשני סימנים שאין כמותם בכל התנ"ך – אות "נון" הפוכה לפניהם ולאחריהם. מה שאומר בוודאי "דרשני".
הגמרא מבארת את המסתורין הזה: "עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, שאין זה מקומה… עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה [כשייעקר היצר הרע ותבטל הפורענות], ולמה כתבה כאן, כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה: פורענות שנייה 'ויהי העם כמתאוננים', ופורענות ראשונה 'ויסעו מהר ה" – שסרו מאחרי ה'" [שבת קטו,ב].
המסר מזעזע: התרחשו כאן פורעניות משנות גורל והתורה לא רצתה לכתוב אותן ברצף, מחשש לקטרוג על ישראל. לכן הפרידה ביניהם בפסוקי "ויהי בנסוע" ועטפה אותם בשתי אותיות "נון" הפוכות.
הפורענות הנסתרת
מהי הפורענות הראשונה הנסתרת? הרמב"ן מסביר: "שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות" [רמב"ן י,לה]. הם לא עזבו את הר סיני בכבוד, עם תחושת שליחות וייעוד, אלא ברחו משם כמי שמפחד מעוד מצוות ועוד התחייבויות.
זה המקור לכל הטרגדיות שבאו אחר כך – המתאוננים, קברות התאווה, צרעת מרים, חטא המרגלים וקורח. הכול התחיל מהמוטיבציה הלא נכונה ביציאה מהר סיני.
הבעל הטורים מוסיף רמז מספרי: פסוקי "ויהי בנסוע" היו אמורים להיות כתובים לעיל, חמישים פרשיות קודם, בחלוקת הפרשיות הפנימית לפתוחות וסגורות. הם נכתבו כאן כדי להפריד בין שתי הפורעניות.
המשמעות של האות נון
הכלי יקר רואה בכך רמז לגודל האסון הרמוז כאן: האות "נון" היא "דג" בארמית, ובעוד שבני ישראל נמשלו לדגים החיים במי התורה, כמשלו הידוע של רבי עקיבא לפפוס, כאן הדגים הפנו גבם אל המים ושטים נגד טבעם לברוח החוצה.
יש הסבר נוסף יפה: האות נ' היא אות של פורענות, כמובא בגמרא ברכות, שבתפילת "אשרי" לא נאמר פסוק המתחיל באות נ', משום שהיא מזכירה את הפורענות "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". אלא שכאן מובאת האות נ' הפוכה, להורות שהקב"ה לא עוזב את ישראל, אלא רק מפנה פניו לאחור וממתין שהבן ישוב אליו.
הרחמים הנסתרים
מה מלמד אותנו הקטע המוזר הזה? שיש רגעים שהם כה רגישים עד שאפילו התורה "מהססת" לספר אותם במלואם. לא מפני שהיא מסתירה את האמת, אלא מפני שהיא חוששת מקטרוג יתר על עם ישראל.
זה מזכיר את המעשה הידוע על רבי לוי יצחק מברדיטשב, שהיה מפורסם כסנגור ישראל לפני הקב"ה. פעם באמצע תפילה הוא פתח ספר תורה ואמר: "רבונו של עולם, כתוב בתורה 'לא תשא שמע שוא', ובני ישראל מקיימים את זה – הם לא מקשיבים ללשון הרע. כתוב 'לא תלך רכיל בעמך', וגם את זה הם מקיימים. אבל מה עם אותך, רבונו של עולם? גם כתוב 'ושמע קול נענועי הדמים' – אתה כן מקשיב ללשון הרע שהשטן מספר עליהם!"
הלקח לדורנו
התורה מלמדת אותנו רגישות יוצאת דופן. יש זמנים שבהם עדיף שלא לספר הכול, לא מפני שקר או הסתרה, אלא מפני חמלה ורחמים. המטרה היא לא לעודד קטרוג או גינוי, אלא לעזור לתיקון.
זה לא אומר שלא מדברים על בעיות, אלא שיש דרך נכונה לדבר עליהן – דרך שמעודדת תיקון ולא דרך שמעודדת ייאוש. התורה מראה לנו שגם כשצריך להעביר ביקורת קשה, אפשר לעשות זאת באופן שמשאיר פתח לתקווה.
"נון" הפוכה פירושה שהפורענות הזו לא סופית. זה סימן שהקב"ה לא פונה גב לעם ישראל, אלא רק מסתיר את פניו זמנית, עד שיחזרו אליו. האות הפוכה מסמלת שגם המצב הקשה ביותר יכול להתהפך.
במקום לקטרג ולגנות, התורה בוחרת להפריד בין הפורעניות ולעטוף אותן בסימנים של תקווה. היא מלמדת אותנו שגם כשהמציאות קשה, הדרך לספר עליה חשובה לא פחות מהתוכן עצמו.
זה המסר הגדול של שתי הנונים הפוכות: שיש דרך לדבר על משברים בלי לגרום לייאוש, יש דרך להציג בעיות בלי לפגוע ברוח, ויש דרך להעביר ביקורת תוך כדי הותרת פתח לתקווה ותיקון.
יעזור הקב"ה שנזכה לדבר על הקשיים שלנו ושל הדור בדרך הנכונה – לא בקטרוג אלא בחמלה, לא בגינוי אלא בעידוד לתיקון.
