"למה זה אנוכי?" – זעקה זו של רבקה אמנו מהדהדת בליבם של הורים רבים. לאחר עשרים שנות ציפייה להיריון, חשה רבקה תחושות מטרידות. במקום השמחה המצופה על החיים הפועמים בקרבה, היא מרגישה מצוקה עמוקה עד כדי תהייה על עצם קיומה.
השאלה הופכת חדה עוד יותר כשנולד עשו. כיצד ייתכן שמיצחק ורבקה, זוג צדיקים ומחנכים דגולים, יצא ילד כה מורכב? התמיהה גדולה במיוחד לאור העובדה שהתורה מאמינה מאוד בכוח התורשה והחינוך. תמיד כשהתורה מציגה אדם, היא מייחסת אותו דורות אחורה, משום שהילדים הם במידה רבה בבואה של המקום בו גדלו.
הדוגמאות לכך רבות. על התנא רבי יהושע בן חנניה נאמר "אשרי יולדתו", בזכות אמו שהניחה את עריסתו בבית המדרש. מנגד, כשמרים בת בילגה המירה את דתה, קנסו חכמים את כל משפחתה באומרם: "שיחת התינוק בשוק היא משיחת אביו או אמו בבית".
אולם הרבי מלובאוויטש מציע הסתכלות מהפכנית על הסוגיה. לפי דבריו, עשו לא היה טעות או כישלון חינוכי. להפך – הוא היה חלק מתכנית אלוקית מכוונת שנועדה להביא לעולם דגם חדש של עבודת ה'.
הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות ("שמונה פרקים"), מחלק את בני האדם לשני סוגים: "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו". החסיד המעולה הוא מי שנמשך בטבעו אל הטוב. הוא בעל רגש טהור ואינו מתאווה לרע. לעומתו, "הכובש את יצרו" הוא אדם שחייו הם מאבק מתמיד. הוא רגיש, כעסן, בעל תאוות, ונאלץ להיאבק עם עצמו 24 שעות ביממה.
האבות הקדושים היו בבחינת "חסיד מעולה". הם נולדו עם נטייה טבעית לטוב ומעולם לא התמודדו עם פרצי כעס, קנאה או תאווה. אך דווקא בשל כך, הם לא יכלו להעניק השראה למי שמתמודד עם יצרים ותאוות. זו הייתה אמורה להיות שליחותו הייחודית של עשו: להיות המצביא של מלחמת "הכובש את יצרו".
המאבק הזה קשה במיוחד כי הוא אינו נגמר לעולם. כדברי המשנה: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". ההסבר הוא שכיבוש עיר הוא מאמץ תחום בזמן, אך מלחמת היצר אינה נגמרת לעולם. כמו שאמר היועץ למצביא ששב מנצח מהמלחמה: "עכשיו סיימת את המלחמה הקטנה, עכשיו מתחילה המלחמה הגדולה".
הטרגדיה של עשו הייתה שהוא לא הבין את שליחותו. הוא חש את התאוות האיומות בתוכו והגיע למסקנה שהוא כישלון חסר תקנה. כשהביט ביעקב התמים, הסיק שאין לו סיכוי. אך זו הייתה טעות חמורה – עשו לא נועד להיות יעקב. הוא נועד להיות עשו, להעניק לקב"ה נחת רוח מסוג אחר לגמרי: את התענוג של מי שנאבק ומנצח את יצרו.
לקח זה רלוונטי במיוחד להורים ומחנכים בימינו. לפעמים ילד "מאתגר" אינו טעות או כישלון, אלא נשמה שנועדה לתפקיד מיוחד. במקום לצפות שכל הילדים יהיו "חסיד מעולה", עלינו להבין שיש ערך עצום גם בדרך של "הכובש את יצרו". לפעמים דווקא הילד המתמודד, הנאבק, המחפש את דרכו – הוא זה שיכול להעניק השראה לאחרים שמתמודדים עם אותם קשיים.
זוהי אולי המשמעות העמוקה של "חנוך לנער על פי דרכו": לא לנסות להפוך כל ילד ל"חסיד מעולה", אלא לעזור לכל אחד למצוא את הדרך הייחודית שלו בעבודת ה'. כי לפעמים דווקא המאבק והקושי הם חלק מהתכנית האלוקית, ודווקא מהם יכולה לצמוח גדולה מסוג אחר לגמרי.
