זה היה לפני קרוב לשישים שנה, בלילה חשוך בחודש מרץ 1964. אישה איטלקית-אמריקאית בשם קיטי ג'נובזה חזרה לביתה בניו-יורק בשעה 3:30 לפנות בוקר. בכניסה לחנייה פגש אותה אדם מעורער בנפשו והחל לדקור אותה. היא החלה לצרוח לעזרה והוא ברח. היא הגיעה עד חדר המדרגות של הבניין ושם צנחה. אחרי כעשר דקות הוא חזר ודקר אותה שוב ושוב.
האירוע נמשך קרוב לחצי שעה! כמה וכמה שכנים העידו שראו או שמעו חלקים מהאירוע, אבל איש לא טרח לרדת למטה או אפילו להרים טלפון למשטרה. בסופו של דבר, כשמישהו התקשר למשטרה, כבר היה מאוחר מדי ולא ניתן היה להציל את חייה.
הדבר המדהים בסיפור הוא שהשכנים לא עברו על שום חוק מקומי. בארצות הברית אין חובה חוקית לגלות אמפתיה למצבו של הזולת. אין חוק המחייב אפילו להציע עזרה לאדם מתמוטט ברחוב. אדם יכול לצעוד על כאבים בחזה באמצע הרחוב במנהטן, ואין שום חוק שמחייב לעצור ולהתקשר ל-911.
מעבר לאוקיינוס, בארץ ישראל, היה סיפור דומה שנגמר אחרת. יסמין פיינגולד הייתה אלופת הארץ בחתירה. בחודש מאי 2009, בעודה מתאמנת בנחל הירקון, התהפך הקיאק והיא טבעה במי הנחל המזוהמים. במשך ארבע דקות היא שכבה מתחת למים מחוסרת הכרה.
בכל אותן דקות עברו אנשים על החוף ולא העזו לקפוץ פנימה. היו אף שנעצרו לצלם את האירוע, אך לא עשו דבר. עד שעבר שם אדם אציל בשם אבי טויבין, בן 62, הוא קפץ למים ומשה אותה. היא עברה תקופת שיקום ארוכה, בסופה חזרה ליכולת המוטורית שלה, אבל נותרה עם פגיעות מוח בדמות אובדן זיכרון ובעיות קשב וריכוז.
אכן כמה שנים קודם, חוקקו בארץ את חוק "לא תעמוד על דם רעך", המחייב אדם לעצור ולהגיש עזרה לאדם סובל, והפרת החוק כרוכה בעונש שנת מאסר. החוק מדבר על הגשת עזרה רגילה ולא על כניסה לסכנה כדי להגיש עזרה, כמו במקרה של טויבין במי הירקון.
*
מה ההבדל בין הגישות? מדוע הגישה האמריקאית אינה מחייבת גילוי אמפתיה, אפילו כשהדבר אינו כרוך בסכנה? ומדוע הגישה שלנו כן מחייבת?
אפשר היה לפתור זאת בקלות: אכפתיות וטוב לב אמורים לבוא מבחירתו הוולונטרית של הזולת ולא מהחוק. אין עניינה של מדינה לעסוק במידות וטוב לב ולכן החוק לא אמור להתערב בכך. אבל זה לא כל העניין.
ביסוד הדברים עומדת מחלוקת מוסרית מהותית מהדרגה הראשונה. משפטן אנגלי חשוב מהמאה ה-14 בשם Hall כתב: "איננו מאמינים כי כל אחד מאיתנו חייב להיות 'שומר אחיו'". משפט קצר שמסכם תפיסת עולם שלמה.
השאלה היא האם כל אדם הוא אינדיבידואל עצמאי או חלק מחברה? האם אנחנו אוסף של יחידים שכל אחד דואג לעצמו, או שאנחנו קהילה אחת שכל חבר בה אחראי לשלום האחרים?
אנשי סדום היו החלוצים של הגישה הראשונה. הם טענו שאין להם חובה 'לתקן עולם במלכות ש-די'. לא מתפקידם לדאוג לכדור הארץ ולא עניינם מה קורה עם אחרים. תן לי לחיות בשקט ולדאוג לעצמי. אני לא אבקש ממך דבר ואתה לא תבקש ממני.
אבל התורה מציגה גישה הפוכה לחלוטין. "לא תעמוד על דם רעך" – זו לא המלצה, זו חובה. אתה לא יכול לעמוד מנגד כשמישהו נמצא בסכנה. אתה לא יכול להסתכל הצידה כשמישהו זקוק לעזרה.
הרבי מליובאוויטש מסביר שיסוד מצוות בני נח הוא "יישוב העולם". לעשות כל הדרוש ליישוב העולם ושגשוגו. וקיום העולם תלוי בכך שאנשים עוזרים זה לזה, מצילים זה את זה, דואגים זה לזה.
למה הדבר דומה? כולנו חיים על כדור אחד, מקבלים ממנו ומחזירים לו. אין אדם שיכול לומר 'תן לי לחיות בשקט, כי אני לא לוקח כלום ולא מחזיר כלום'. זה שקר. כל אחד נהנה ממשאבי העולם ומאנשים אחרים שסייעו לו להגיע לאן שהגיע.
ההבדל בין קיטי ג'נובזה ליסמין פיינגולד הוא לא רק הבדל בין חוקים. זה הבדל בין תפיסות עולם. בניו-יורק, השכנים חשבו שזו לא הבעיה שלהם. בירקון, לפחות אדם אחד הבין שכשחיי אדם בסכנה, אין "שלהם" ו"שלנו" – יש רק "אנחנו".
אבי טויבין לא חשב על החוק כשקפץ למים. הוא לא שקל אם זו חובתו החוקית. הוא ראה אדם טובע והבין שאם הוא לא יעשה משהו, אף אחד לא יעשה. והוא קפץ.
המסר לדורות ברור: אנחנו לא אוסף של אינדיבידואלים. אנחנו חברה, קהילה, עם. כשאדם נמצא בצרה, זו הצרה של כולנו. כשמישהו זקוק לעזרה, זו האחריות של כולנו.
הגישה האמריקאית אולי מכבדת את החופש האישי, אבל היא מפספסת משהו עמוק יותר – את הערבות ההדדית שהופכת אותנו מאוסף של יחידים לחברה אנושית.
החוק הישראלי "לא תעמוד על דם רעך" הוא לא רק חוק. הוא הצהרת כוונות. הוא אומר שאנחנו מאמינים שכל אדם הוא באמת שומר אחיו. שאי אפשר לעמוד מנגד כשמישהו סובל. שאדישות היא לא אופציה.
זכות העמידה של אבי טויבין במי הירקון המזוהמים תעמוד לכולנו. שנזכה תמיד להיות מהמצילים ולא מהעומדים מנגד. שנזכה להבין שכשמישהו זועק לעזרה, הצעקה מופנית אלינו.
יעזור הקב"ה שלא נצטרך להגיע למבחנים כאלה, אבל אם נגיע – שתהיה לנו האומץ לעשות את הדבר הנכון.
