"חמישים, ארבעים, שלושים" – סוד המשא ומתן של אברהם

"ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?! אולי יש חמישים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה?!".

כך מתחיל אחד הדיאלוגים המרתקים בתורה. אברהם אבינו עומד מול הקב"ה ומנהל משא ומתן על חיי אנשי סדום. מחמישים לארבעים וחמש, לארבעים, לשלושים, לעשרים, לעשרה. שוב ושוב הוא מנסה, מתחנן, מבקש.

אבל מה באמת קורה כאן? רש"י מסביר שאברהם מבקש עשרה צדיקים לכל עיר מחמש הערים. אם יש חמישים – כולן ינצלו. ארבעים – ארבע ערים. שלושים – שלוש. עשרים – שתיים. עשרה – לפחות עיר אחת.

ויען אברהם ויאמר: "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר". הצדיק שזה עתה אירח את הקב"ה באוהלו, פתאום מרגיש קטן וחסר ערך. הוא מבין שהוא עומד להסתכן בתגרנות ווכחנות מול ריבונו של עולם, אבל לבו הרחום לא מניח לו.

ראיתי רמז יפה במגלה עמוקות מאחורי הדיאלוג הארוך הזה. המספרים אינם סתמיים. אלו הם רמזים לתקופות ימי התשובה בערב ימי הדין והמשפט, ואברהם רוצה ליצור תקדימים שכל מאמץ תשובה יתקבל.

"חמישים" הם מלוא ימי התשובה מראש חודש אלול עד הושענא רבה. חמישים ימים שבהם האדם יכול לחזור בתשובה. אברהם מבקש שאם יש "חמישים צדיקים" – חמישים ימי תשובה – הקב"ה יסלח. ואכן ה' מבטיח כי חמישים יביאו מחילה.

אברהם מנסה להרוויח ויתור נוסף: "ארבעים וחמישה" – שהם 45 הימים מראש חודש אלול עד יום טוב ראשון של סוכות, שהוא ראשון לחשבון עוונות ומתחיל חשבון חדש. ה' מבטיח שגם זה מספיק.

אברהם רואה כי טוב ויורד עוד. "ארבעים" – 40 הימים בין ראש חודש אלול ליום כיפור. "שלושים" – מראש חודש אלול עד ראש השנה. "עשרים" – מראש השנה עד הושענא רבה. ואפילו רק "עשרה" – בעשרת ימי תשובה.

והקב"ה מקבל את כל דבריו ומבטיח כי אם רק ימצא עשרה – ימנע חורבן העיר. המשא ומתן הזה לא היה סתם ויכוח. זה היה מיסוד של עקרונות לדורות. אברהם קבע שכל ניסיון תשובה, כל מאמץ להשתנות, כל צעד לכיוון הטוב – יתקבל בחום.

אבל השאלה הבוערת נשארת: לשם מה פונה הקב"ה לאברהם לכתחילה? הרי היה גלוי לפני הקב"ה שאין בסדום עשרה צדיקים ותפילתו של אברהם לא תועיל. מה התועלת שילמד עליהם זכות?

התשובה נוגעת בעומק מהותנו כעם. ה' אמר: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה? והוא היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

הקב"ה לא ציפה שאברהם יצליח. הוא רצה שאברהם ינסה. שיתחנן. שיבקש. שילמד את בניו אחריו שכך נראה יהודי – אדם שלא מוותר על אף נשמה, שנלחם על כל אחד, שמוכן להתווכח עם הקב"ה עצמו כדי להציל אחרים.

יש כאן עוד רובד עמוק. אברהם לא רק מלמד זכות, הוא גם קובע מציאות חדשה. הוא מחדש שיש מושג של זכות הרבים שמגינה על היחיד. עשרה צדיקים יכולים להציל עיר שלמה. הרוב לא נסחף אחרי המיעוט הרע, אלא המיעוט הטוב יכול להציל את הרוב.

זה עיקרון מהפכני. בדורו של נח, צדיק אחד הציל רק את עצמו ומשפחתו. בדורו של אברהם, עשרה צדיקים יכולים להציל אלפים. כי אברהם הבין שיש ערבות הדדית, שכולנו קשורים זה לזה, שהצדיקים נושאים את העולם על כתפיהם.

המשא ומתן לא נגמר בכישלון. נכון, סדום לא ניצלה, אבל העקרונות שאברהם קבע נשארו לנצח. מושג המניין, עשרה יהודים שיוצרים קדושה. הכוח של מיעוט צדיקים להגן על הרבים. היכולת להתפלל ולבקש רחמים גם כשהמצב נראה אבוד.

ויש כאן עוד דבר מופלא. אברהם מתחיל בביטחון – "האף תספה צדיק עם רשע?!" אבל ככל שהמשא ומתן מתקדם, הוא נעשה יותר ויותר כנוע. "הואלתי לדבר", "אל נא יחר לאדני", "הואלתי פעם". הוא מבין שהוא דוחק את הגבולות, מותח את החסד האלוקי עד קצה גבול היכולת.

ובכל זאת הוא ממשיך. כי זו מהותו של יהודי. להתעקש על החסד. לדרוש רחמים. לא לוותר על אף נשמה. גם כשנדמה שאין סיכוי, גם כשהכל אבוד, עדיין להתפלל, עדיין לבקש, עדיין לקוות.

המסר של הדיאלוג הזה מלווה אותנו עד היום. בכל ראש השנה ויום כיפור, אנחנו חוזרים למשא ומתן הזה. חמישים ימי תשובה, ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה. ואנחנו יודעים שהקב"ה הבטיח לאברהם – אם רק יהיו עשרה ימי תשובה אמיתיים, הוא לא ישחית.

יעזור הקב"ה שנזכה תמיד להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, לא לוותר על אף יהודי, להתפלל גם כשנדמה שאין תועלת, ולזכור שכל תפילה, כל בקשה, כל תחינה – פותחת שערים לדורות.