המפרשים לאורך הדורות התחבטו בשאלה קשה ומטרידה: מדוע מרדכי התגרה בהמן? יצאה פקודה מלכותית לכרוע בפני המן, וזה לא היה עניין דתי או הלכתי אלא ממלכתי – ומרדכי היה אמור לציית כמו כולם. מדוע בחר לעשות כביכול "דווקא" ובכך "שיחק באש", מסכן את חייו ואת חיי כל העם היהודי ב-127 מדינה?
האבן עזרא שואל במפורש: "והנה יש לשאול למה הכניס מרדכי עצמו בסכנה? וגם הכניס כל ישראל? היה ראוי שידבר לאסתר ותסיר אותו מלעמוד בשער המלך ולא יכעיס את המן!".
המדרש והגמרא מרחיבים את השאלה ומזכירים כי יעקב אבינו, סבו של מרדכי, נהג בדיוק להיפך. כאשר יעקב חשש מעשו שהתקרב עם 400 שכירי חרב, יעקב לא התחכם ולא סמך על הנס, אלא שלח לעשו מתנות יקרות. ועוד עשה דבר מדהים: קרא לעשו "אדוני" ולעצמו "עבדך", ככתוב "כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב". ומה שעוד יותר מדהים ומקביל לענייננו – יעקב כרע והשתחווה שבע פעמים בפני עשו!
בהתאם לכך נפסקה הלכה כי מותר להחניף לאדם רשע במקום צורך. הגאון רבי משה פיינשטיין פסק שיהודי בעל השפעה שהתחתן עם אישה גויה והגיע להתפלל בבית הכנסת, מותר לכבדו בפתיחת הארון והוצאת ספר התורה, כי רבים זקוקים לו והחנופה תגרום לו להיטיב עם היהודים. מדוע, אם כן, מרדכי התנגד להמן והעדיף להיות צודק על פני פיקח?
הקדושת לוי (רבי לוי יצחק מברדיטשוב) מוסיף תמיהה: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי." האם המן לא ידע שמרדכי הוא יהודי?! הרי מרדכי היה מנהיג העם! הוא מחדש שהסיפור היה אחר: לפי כללי המלוכה, מרדכי היה פטור מלהשתחוות להמן, כי הגזירה חלה רק על "עבדי המלך היושבים בשער המלך" בעוד מרדכי היה שר בכיר. אבל מרדכי הצהיר בפני כולם שהוא לא משתחווה להמן לא בגלל הפטור האישי, אלא מפני שהוא יהודי וכופר בסמכותו של המן.
מדוע התעקש מרדכי כל כך? חז"ל מסבירים שהמאבק לא היה אישי אלא דתי – המן עשה עצמו בדמות אל ועבודה זרה. באותם ימים, אנשים גדולים הכריזו על עצמם כ"אלים", וההשתחוויה סימלה הכנעה לעבודה זרה. כדברי המדרש: "וכי מרדכי קנתרן היה?! אלא כשציווה אחשוורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו… ומרדכי אומר: היאך אני מניח ומשתחווה לעבודה זרה?".
אולם רבים אינם מסתפקים בהסבר זה. שאלת האבן עזרא עדיין עומדת במקומה: מרדכי יכול היה להימנע מלפגוש את המן! היה ביכולתו ללכת למקום אחר ולא להתריס ישירות נגד המן. מלשון המגילה נראה שמרדכי חתר למגע ופשוט יזם את העימות. מדוע?
הסיפור הבא מאיר את התשובה. בשנת תרפ"ז (1927), השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסתער על שומרי המצוות ורצח, הגלה או כלא את מי שהוביל התארגנות דתית. הרבי יוסף יצחק שניאורסון ידע שהשלטון סימן אותו כמנהיג החסידים, אך המשיך במסירות נפש לשלוח חסידים להקים מקוואות, תלמודי תורה וישיבות.
באמצע חודש סיון פרצו שוטרים לבית הרבי בלנינגרד ועצרו אותו. החוקרים הודיעו לו שהוצא נגדו גזר דין מוות שיבוצע בתוך 24 שעות. זה לא היה איום סרק – הרבי שמע כל הלילה יריות וצרחות ממרתף הכלא, ובבוקר התרברב החוקר שהלילה הוציאו להורג 140 אסירים. בפועל, ביצוע גזר הדין התעכב, ואחרי שבועיים, ביום חמישי, עדכנו אותו שגזר הדין הומתק לשלוש שנות גלות ושבערב יעלה על הרכבת. החוקרים היו בטוחים שהרבי ישמח לברוח מגיא ההריגה, אך הרבי שאל מתי הרכבת תגיע ליעדה. "בשבת," ענו. "אם כך, איני מוכן לצאת," השיב הרבי. הוא התעקש, ולא נותרה להם ברירה אלא להשאירו בכלא עד יום ראשון.
חתנו, הרבי מליובאוויטש, דן בסיפור ושואל: כיצד היה מותר לחמיו להישאר בכלא? הרי כל רגע שם היה סכנת חיים, ופיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה! מה גם שהרבי היה אמור לנסוע ברכבת שנהוגה בידי גוי, כך שאפילו חילול שבת מהתורה לא היה כאן!
התשובה משקפת את המבט של מנהיג אמיתי: השאלה אינה מה אתה עושה, אלא מה אחרים לומדים ממך. משום שלהיות איש ציבור זה לחשוב במונחים של עם ולא של אדם פרטי. אנשים אינם מקשיבים למה שאתה אומר, אלא רואים מה אתה עושה. הסכמת הרבי לנסוע בשבת הייתה חילול ה' ורגע של קריסה עבור אלפי היהודים שמסרו נפשם לדבוק במצוות, בעוד שמסירות הנפש להישאר בכלא הייתה רגע של התרוממות רוח עבור אלפים.
כך גם מרדכי – הוא לא שאל את עצמו מה נכון עבורו כאדם פרטי, אלא איזו השראה יעניק לעם היהודי שהלך ונטמע בין הגויים. הדרך הטובה ביותר לזעזע את העם הייתה לשדר את המסר הלכה למעשה. מרדכי חתר למסירות נפש מול המן כדי לזעוק את זעקת הנשמה היהודית באזני אלפי מתבוללים.
כדברי המדרש: "אמר מרדכי: איני יכול להחניף לרשע, משום שאני נושא את הנס והדגל של הקב"ה, וכי אפשר לי להשתחוות לו?!".
זהו מסר חיוני: אף אחד מאתנו אינו מנהיג ישראל, אך כל אחד הוא מנהיג בביתו או בסביבתו. כל אדם מחולל מעשים שיוצרים גלים ומשפיעים על אחרים. עלינו לבחון כל החלטה בעיניים כלליות, לא רק פרטיות. כשהורים מתלבטים בעניינים שונים, עליהם לשאול: מה הילדים ילמדו מכך בעוד שנים? ההחלטה צריכה להיות כזו שלא רק תגשים את רצונם, אלא תהיה מקור השראה לדורות הבאים.
