תייר ישראלי צועד בשדרת השאנז אליזה בפאריז ורואה כלב רוטוויילר מזנק על ילדה קטנה. בלי לחשוב פעמיים, הוא שולף אקדח ויורה בכלב. מיד מתגודדים סביבו עיתונאים ומדווחים בהתרגשות: "בחור צרפתי הציל ילדה מתקיפת רוטווילר קטלני!".
"סליחה, אני לא צרפתי," הוא מתקן.
העיתונאים מתקנים: "תייר גרמני הציל ילדה מתקיפת רוטווילר!".
"סליחה, אני גם לא גרמני".
"אז מה אתה? אמריקאי?" הם שואלים.
"לא, ישראלי מארץ הקודש".
הכותרת משתנה מיד: "יהודי ישראלי ירה בכלב בשדרת השאנז אליזה ולא נתן לילדה קטנה ללטף אותו…".
להיות יהודי זה להיות נרדף. בכל דור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. כבר התרגלנו לכך למרבה הצער, אבל שום דבר אינו יכול להסביר את התעלומה ההיסטורית של סיפור הפורים: על מה ולמה פרצה הגזירה? מה היה שורש השנאה שהובילה לגזירה החמורה ביותר בכל ההיסטוריה היהודית?
עד כמה שזה נשמע מוזר, המן נכנס לטירוף בגלל שהוא הסתכסך עם יהודי אחד! המן זעם על מרדכי היהודי שלא כרע ולא השתחווה בפניו. אולם לא היה להמן שום חשבון עם העם היהודי בכללותו. אותה תקופה לא התאפיינה בגילויי אנטישמיות, להיפך – אלו היו ימים נוחים יחסית בחיי אבותינו. איך, אם כן, סכסוך מקומי עם אדם אחד הפך לגזירת השמדה כוללת נגד נשים וילדים קטנים בקצה השני של העולם?
מגילת פורים התרחשה לפני כ-2400 שנה, כשבעים שנה אחרי חורבן בית ראשון. היהודים התגוררו באותם ימים בשטחי פרס ובבל, הרחק מארץ ישראל. המלכים הכובשים נהגו לבצע חילופי אוכלוסייה ולהגלות שבויים לאזורים מרוחקים כדי למנוע אפשרות של מרד וגם לחזק אזורים חלשים בממלכתם.
היהודים הוגלו לפרס וקיבלו זכויות אזרחיות מלאות. הם עשו חיל בעסקיהם, עבדו במסחר ובחקלאות והצליחו. מצד שני, המצב החדש הוביל להתבוללות והתרחקות מאורח החיים היהודי. המעמד המכובד של היהודים בא לידי ביטוי בהזמנתם למשתה שערך אחשוורוש לכל תושבי מלכותו. לא הייתה שום אפליה והיהודים הוזמנו כמו כל אזרחי הממלכה.
בין כל בני העם היהודי, מי שזכה למעמד נכבד היה מרדכי. המגילה מדגישה שמרדכי נשא תפקיד שלטוני בממלכה: "ומרדכי יושב בשער המלך". האבן עזרא מפרש: "לולי הייתה מעלה גדולה במרדכי לא היה יושב בשער המלך, ופירושו: שופט בבית המשפט המלכותי".
ואז הופרה האידיליה. המן מונה לשר החשוב בממלכה והחוק דרש שאנשים יכרעו ברך וישתחוו לפניו בעוברו ברחוב. כל אזרחי הממלכה כיבדו את המן, אבל מרדכי התעקש לא לכרוע. וכאן, מסיבה שאינה מובנת כלל, האגו הפגוע של המן הוביל אותו להסית את המלך נגד כל העם היהודי.
"וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי".
הגמרא במגילה מנתחת את התרחבות הזעם: "בתחילה במרדכי לבדו, ולבסוף ב'עם מרדכי', ומיהם? רבנן, ולבסוף 'את כל היהודים'".
והמלבי"ם שואל את השאלה המתבקשת: "מה חטאו עם מרדכי? האיש אחד יחטא וכל עדתו ישמיד?!".
בואו נשווה זאת לגזירות ההשמדה האחרות בהיסטוריה היהודית. הן תמיד נבעו ממאבק לאומי, לא אישי. פרעה חשש מהבעיה הדמוגרפית, נבוכדנצר נאבק במרד מלכות יהודה, והיוונים ניסו להשליט את מלכות אנטיוכוס על היושבים בארץ. כיצד ייתכן שגזירת פורים פרצה בגלל סכסוך אישי?
זהו פלא גדול, במיוחד לאור העובדה שגזירת פורים הייתה החמורה ביותר בכל ההיסטוריה. מעולם לא תכנן אדם להשמיד את כל העם היהודי, אנשים, נשים וטף, בכל העולם ובתוך יום אחד. ולמה? בגלל תחרות פנימית בין שרים בממלכה?
האלשיך מציע הסבר מעמיק למחשבות המן: הוא התכוון לפגוע רק במרדכי, אבל "הגידו לו את עם מרדכי" – אמרו לו שהיהודים אינם אוסף אנשים אלא "עם"! ליהודים יש תכונה ייחודית שנקראת "ערבות הדדית" – בעיה של יהודי אחד הופכת לבעיה של כל העם. אצל יהודים אין "מה אכפת לי? זו הבעיה הפרטית שלו"; צרה של אחד היא דאגה של כולם.
ולכן המן הגיע למסקנה שאין לו ברירה – הוא אינו יכול לפגוע במרדכי לבדו, אלא הדרך היחידה לפגוע במרדכי היא לפגוע בכל העם היהודי. כדברי האלשיך: "ואם תאמר שאר שבטים מה עשו לו? ולמה ישמיד את כל היהודים? לזה אומר 'עם מרדכי', כי כולם עם אחד ערבים זה לזה".
לקח עוצמתי עולה מכאן: גם בשעות הקשות ביותר, עם ישראל הוא אחד. הערבות ההדדית היא הן נקודת החולשה שבגללה גזר עלינו המן כליה, והן נקודת החוזק שבזכותה שרדנו והתקיימנו. זכרון פורים מחזק בנו את ההכרה שכולנו משפחה אחת, וכל יהודי – קרוב או רחוק – הוא חלק בלתי נפרד מ"עם מרדכי".
