"כמה שווים החיים של אדם זקן? כמה ראוי להיאבק על שימור החיים של אדם עם מחלות רקע שזמנו קצוב ומוגבל?" שאלות אלו, שרבים נרתעים מלהעלותן בגלוי, עומדות לעתים בלב קבלת החלטות ברמה הלאומית והבינלאומית. הן מבטאות את המתח בין ערך החיים המוחלט לבין שיקולים כלכליים ומעשיים.

משבר הקורונה העולמי העלה לחזית השיח הציבורי דילמה עתיקה זו בצורה חדה ומוחשית. עובדה היא שהנגיף פגע בעיקר באנשים מבוגרים או חולים עם מחלות רקע. גיל התמותה הממוצע באיטליה מהנגיף היה 80, בישראל 81, ואילו גיל התמותה הרגיל הממוצע הוא 82. לנוכח נתונים אלה, עלתה השאלה האם המחיר הכלכלי הכבד של סגרים והגבלות מוצדק כדי להגן על חיי אוכלוסיות שממילא מצויות בסיכון.

ישראל מול שבדיה מהווה מקרה מבחן מעניין להשוואה. שתי המדינות בעלות אוכלוסייה בגודל דומה, אך נקטו גישות מנוגדות. בעוד שישראל בחרה בסגר הרמטי כמעט, בשבדיה המשיכו לקיים שגרה ולימודים, תוך בידוד והרחקה של אוכלוסיות בסיכון. התוצאה הייתה פער עצום במספר המתים: כ-1500 בשבדיה לעומת כ-150 בישראל.

בישראל, אם כן, בחרו בחיים לעומת הכלכלה. כפי שאמר בזמנו מנכ"ל משרד הבריאות: "בישראל יש יכולת ספיגה נמוכה של מוות". למרות המחיר הכלכלי הכבד של הסגר, החיים עצמם עמדו בראש סדר העדיפויות. ואכן, ישראל עומדת בין צמרת מדינות העולם שאחוז התמותה בהן היה יחסית נמוך בעת המשבר. עד כדי כך שאזרחים שלא ביקרו בארץ חודשים ושנים, חזרו ארצה בהמוניהם כדי להיות מוגנים מהנגיף או להיות מטופלים על ידי מערכת הבריאות הישראלית.

התפיסה היהודית בנושא ברורה: "ובחרת בחיים". הצו העליון הוא לחיות, אין לנו דרך להעריך את המשמעות של רגע יחיד בחיים, ולכן האדם חייב להיאבק בכל כוחו כדי להשיג עוד רגע כזה. ההלכה קובעת כי אילו אדם זקן בן 99 כמעט גוסס, ויש סיכוי קלוש להציל אותו ולהעניק לו עוד רגע של חיים, כל עם ישראל מחויב לחלל שבת כדי לעשות זאת. שכן אין צו עליון יותר מהמצווה לחיות.

הגמרא מספרת על רבי חנינא בן תרדיון, שכאשר כבר אחזה בו האש וכמעט נחנק, עדיין סירב לפתוח את פיו כדי לזרז את מיתתו אפילו בשנייה אחת. הוא אמר: "יטול את הנשמה מי שנתנה". לפי החשיבה היהודית, כל רגע של חיים – ואפילו בקיצם – הוא עולם מלא ואין בידינו דרך להעריך אותו.

ומה באשר לאדם מוגבל או מורדם שאינו "עושה" הרבה בחייו? לפי התפיסה הרוחנית, לכל אדם יש שליחות בעולם ואולי השליחות של אותו אדם היא להציף את הטוב של המשפחה ולאפשר להם לטפל בו ולגמול עמו חסד. כל רגע הוא פוטנציאל למעשה מצווה, ואולי הרגע הזה הוא שיכריע את הטוב שתזכה לו הנשמה בעולם הבא.

ואולם במישור המעשי והלאומי, הדילמה נותרת מורכבת. מדינה נדרשת לאזן בין ערכים שונים, בין הגנה על הזכות הבסיסית לחיים לבין אחריות לרווחת הכלל ולעתידם הכלכלי של צעירים ודורות הבאים. סגירת המשק לאורך זמן יכולה להוביל לאבטלה, עוני ומצוקה שגם הם משפיעים על בריאות הציבור ועל תוחלת החיים בטווח הארוך.

אפשר לטעון שהדרך הנכונה אינה בהכרח בחירה דיכוטומית בין כלכלה לחיים, אלא בניסיון למצוא את האיזון האופטימלי ביניהם. פתרונות יצירתיים כמו הגנה ממוקדת על אוכלוסיות בסיכון, לצד המשך פעילות כלכלית מבוקרת, עשויים לאפשר גם הגנה על חיי אדם וגם שמירה על איתנות כלכלית.

הדילמה הזו ליוותה את האנושות מימי קדם, והמשבר העולמי רק חידד אותה והביא אותה לקדמת הבמה. התפיסה היהודית המקדשת כל רגע של חיים יכולה לשמש מצפן מוסרי, גם כאשר הנסיבות דורשות פשרות מעשיות. גם במציאות מורכבת, עלינו לזכור כי כל החלטה צריכה להיות מונחית על-ידי המחויבות העמוקה לחיי אדם, תוך הכרה בכך שהחיים עצמם הם בעלי ערך עליון שאין לו תחליף.