"ילדה יושבת על הברכיים של הסבא שלה ומלטפת את הלחי שלו. היא מרגישה את הלחי הסדוקה, המיובלת והמגורדת. אחר כך מעבירה את היד על הלחי שלה ומרגישה את המגע החלק והנעים." בתמימותה המרגשת היא אומרת: "סבא, נכון אתה נולדת לפני הרבה שנים? ונכון אני נולדתי בשנים האחרונות? אז אני חושבת שהעולם הולך ומשתפר כל הזמן…".
סיפור קטן זה מבטא באופן פשוט ומרגש את המפגש של הנפש האנושית עם החידלון, עם תהליך ההזדקנות וההתרחקות מכוח החיים. ביהדות, המפגש הזה אינו רק פיזי או רגשי, אלא נושא משמעות רוחנית עמוקה שמתבטאת במושג ה"טומאה".
אחד הרעיונות המופלאים ביותר בתורת ישראל הוא שהטומאה אינה קשורה לחטא אלא לחידלון. בשונה ממערכות אמונה אחרות, הטמא ביהדות אינו בהכרח מישהו שחטא או שעשה מעשה רע. הטומאה היא ההתרוקנות ואובדן כוח החיים. מה שמחבר בין כל מקרי הטומאה הוא ההתקרבות המסוימת אל החידלון, ובעיני היהדות, אין דבר גרוע יותר מהמוות. הקב"ה נמצא בחיים עצמם ולכן כל שנייה של חיים היא משאב שאין דרך להעריך אותו.
הפרשנות העמוקה ביותר למהות הטומאה מובאת בספר הכוזרי: "המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, האבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות טיפת דם ממנה יתהווה האדם ולכן הפסדו של זרע זה, הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים".
בחינה מעמיקה של רשימת הטומאות בתורה מגלה את הקשר העמוק ביניהן. טומאת מת היא המובנת ביותר – המוות הוא ההיפך המוחלט מהחיים. אך מה לגבי היולדת? במשך תשעה חודשים הייתה שותפה של האלוקים והצמיחה בתוכה חיים חדשים. בכל יום גדל הילד והיא חשה את דפיקות החיים שלו בתוכה, ואולם כשהתינוק מגיח מרחמה החוצה, היא קורסת אל תוך עצמה ונופלת אל השגרה.
וכך גם הווסת החודשית, שנוצרת כתוצאה מכך שלא נוצרה הפריה ובוזבזה הזדמנות ליצור חיים חדשים. בימים שלפני הווסת, הגוף מכין את עצמו למפגש עם הצד השני והווסת היא תוצאה מכך שלא נוצרה הפריה. גם ביציאת קרי, רוב רובם של זרעי הגבר מתים ומאבדים את הפוטנציאל ליצור חיים. כך גם במקרה של מצורע, התאים באיבר הנגוע מתרוקנים מחיוניותם וחווים כעין מיתה.
הרבי מליובאוויטש הציע פעם ביאור מרגש ועמוק למהות טומאת המת וליכולתה להתפשט לאחרים. ביום השלושים לפטירת רעייתו, הרבנית חיה מושקא, אמר הרבי בכאב עצום: "תחושת החידלון היא המדבקת. מה שמסוכן בקרבה למת הוא החידלון המתפשט, שהרי כל אחד שנחשף למת, מאבד מעט מתאוות החיים שבו, ולכן הטומאה מתפשטת ומחייבת זהירות והסגר".
האמת היא שאנו מרגישים זאת במוחש. בכל המקרים של טומאה – אצל היולדת, אצל הנידה ובעל הקרי – ישנה הרגשה של קריסה ודכאון נפשי. אצל כולם ישנו אובדן פנימי של כוח החיים.
הבעיה בכל מקרי המוות והחידלון היא גדולה יותר: לא רק שעצם אובדן כוח החיים הוא שלילי, אלא שכל התרוקנות מחיוניות מזמנת כניסה של כוחות אחרים. כדברי ה"אור החיים" על טומאת מת: "ישראל שמת, להיותו מלא קדושה מתוקה כמו כד דבש, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות שהן כוחות הטומאה התאבים להידבק בקדושה כדי ליהנות מהטעם הערב".
הטומאה היא התגברות אנרגיות שליליות שמתלבשות על אדם שמתרוקן מחיוניות. ובפשטות: הוא חשוף בצריח. אין לו מה להפסיד ואז עושה כל טעות אפשרית. זהו תהליך דומה לאדם שהקפיד על דיאטה שבועיים ואז איבד את השליטה והתפרק על קופסת גלידה משפחתית. הרגעים הבאים הם הרגעים המסוכנים ביותר. משום שהוא מרגיש אבוד וחסר תקנה ויכול להרוס הכול.
התובנה העמוקה שעולה מתוך הבנה זו של הטומאה היא שחיוניות ושמחת חיים אינן רק מצבים רגשיים או פסיכולוגיים – הן מצבים רוחניים שיש להם השפעה ממשית על נפש האדם ועל נתיב התפתחותו. שמירת החיוניות היא חלק אינטגרלי מעבודת ה' אמיתית, וההתמודדות עם רגעי משבר וחידלון היא אתגר רוחני ממעלה ראשונה.
מכאן נובעת גם חשיבותם של דיני טהרה ובמיוחד מי המקווה, ה"מים החיים" שירדו מהשמים ולא נגעה בהם יד אדם. הכניסה אל המים החיים, כשכל הגוף נכנס פנימה עד שאפילו שערה לא מציצה החוצה, מחדשת את תאוות החיים שבאדם ומשיבה אותו למסלול של חיוניות וקדושה.
