ענווה היא כח

הרב ישראל מאיר לאו הוא מגדולי הדוברים הדתיים, שכנראה זכה יותר מכל אדם אחר, לנאום לפני מלכים, רוזנים ושועי ארץ. בתקופת הקורונה קיים הרב מפגש זום עם נערי בר מצוה בגליל העליון. התלמידים היו כאובים מהעובדה שנאלצו לוותר על חגיגת בר המצווה בגלל הרצון שלא להזיק בריאותית לאף אחד, והרב הדהים אותם עם סיפור אישי:

"איבדתי את הורי בשואה וגדלתי כילד יתום אצל דודי, הרב מרדכי פוגלמן, רבה של קרית מוצקין. חיי היו עצובים וחסרים, אבל כשהתקרב מועד הבר מצווה, זרחה מעט שמש בחיי. עמדתי במרכז ושיננתי היטב את פרשת שלח, לקראת ההזדמנות להפגין בציבור את היכולות שלי.

טיפסתי בהתרגשות את בימת הקריאה, לבשתי את הטלית והתכוונתי לקחת את אצבע הכסף של הקורא, אבל אז קרתה תקלה. היה שם בעל קורא קבוע, איש מבוגר, שהקריאה הייתה כל עולמו. הגבאי שכח לעדכן אותו שהשבוע הוא אינו קורא והוא התארגן לקרוא. הגבאי אמר ביובש: 'ר' משה, היום הילד קורא'. אבל הוא התנגד: 'אף אחד לא אמר לי. אני קורא בהתנדבות בכל שבת וגם השבוע התכוננתי היטב לקריאה. זה לא בסדר לקחת ממני את הזכות ובפרט שבית הכנסת מלא אורחים'.

'הרגשתי רע עבורו', סיפר הרב לאו, 'וגייסתי כוחות אדירים להתעלות על האכזבה. אמרתי: ר' משה, אני נער צעיר ויהיו לי הזדמנויות נוספות לקרוא. תקרא אתה כרגיל, וירדתי מבימת הקריאה. זו הייתה המצווה הראשונה שקיימתי לאחר הבר מצווה: לצמצם את עצמי למען הזולת. ואני חושב שלא הפסדתי. מאז קיבלתי הזדמנויות רבות לקרוא בתורה ולחלוק רעיונות עם קהלים גדולים…".

*

הדרך לגדלות עוברת דרך קטנות. הכלי אל ההצלחה הוא ענווה וצמצום עצמי. כשם שחומר שורה בכלי ריק, כך ההשפעה יורדת בלב בטל. בכל בית סיפרו בימים האחרונים את סיפורו של הר סיני, שישב בשקט ולא החצין את מעלותיו וזכה לירידת השכינה עליו.

עירובין נד,א: "מאי דכתיב 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא'? אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו – תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'. ואם מגיס לבו [בגאווה] – הקב"ה משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא'".

אבל כאן עולה שאלה קשה: מהי הענווה? איך איש עניו רואה עצמו? לכאורה מדובר בתכונה בלתי אפשרית: אם הוא מודע לסגולותיו הייחודיות, הוא אינו מסוגל לנהוג בענווה? ואם אינו מודע להן וחש פחות מהאחרים, הוא אינו מסוגל לתפקד בכלל? לא רק שאינו עניו, אלא אינו אדם?

הסתירה בין הגדולה והענווה, בולטת במקרה של משה רבנו. התורה מעידה עליו: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". אבל איך זה מתיישב עם העובדה שהוא היה גדול הגדולים, מנהיג עם ושליח האלוקים?

העניו שמעיד על עצמו

השאלה מתחדדת כאשר אנו פוגשים בגמרא בסוף מסכת סוטה: "משמת רבי יהודה הנשיא, בטלה ענווה". קם רב יוסף שהיה ראש הישיבה בבבל ומוגדר בתור "סיני", אדם שהיה ה'גוגל' של דורו וידע את כל התורה כולה ואמר: 'אל תגיד שבטלה ענווה – כי יש אותי!'. והתמיהה ברורה מאליה: איך עניו מעיד על עצמו שהוא עניו?

גמרא סוף סוטה: "משמת רבי בטלה ענווה… אמר רב יוסף: לא תתני ענווה דאיכא אנא. חידושי אגדות מהרש"א: אין דרך החכמים להתפאר במעלתם, ככתוב 'יהללך זר ולא פיך'".

הפתרון: נולדתי כאן

נאמר זאת כך: כשאדם מצליח בקטן – הוא חושב שזה שלו, אבל כשהוא מצליח מעבר לגודל ומידה — הוא יודע שזה מלמעלה והוא רק נבחר לכך. הענווה של משה לא נבעה מטשטוש הגדולה שלו, להיפך: היא נבעה דווקא ממנה. היות שהוא ידע עד כמה גדולתו חריגה ולא נתפסת בכלים, לכן הכיר היטב שהיא מתנה מלמעלה. אי אפשר להשיג תפקיד כזה, רק להיבחר אליו.

למה הדבר דומה? האדמו"ר הראשון בשושלת החסידות "גור", היה החידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר. אחרי פטירתו החליטו החסידים למנות לממלא מקומו את נכדו היחיד, רבי יהודה לייב אלתר, שנודע בתור השפת אמת.

השפת אמת היה נער בן 19 וסביבו חסידים שגילם פי ארבע משלו. פעם נכנס חסיד מבוגר ושאל בפליאה: מאיפה הנך לוקח את הביטחון העצמי להנהיג אנשים שיכולים להיות סבים שלך, תלמידי חכמים דגולים שהסתופפו תחת שולחנו הטהור של הצדיק רבי מנדלי הגדול מקוצק?

השפת אמת השיב בסיפור: קבוצה של מטפסי הרים החלו לטפס את ההר הגבוה בעולם, האוורסט. המסע היה קשה ממה שתיארו. חלקם התייאשו וירדו, חלקם איבדו חמצן ומתו, ורק בודדים הגשימו את החלום והעפילו אל הפסגה. הם הניחו את הרגליים בראש ההר ונדהמו: ילד קטן ישב על פסגת ההר ושיחק בחול. ההישג שלהם התנפץ: אם הוא יכול – כל אחד יכול. "איך הגעת לכאן", שאלו המומים. הילד חייך: "לא הגעתי לכאן, נולדתי כאן…".

הרמז לאותו חסיד היה ברור: לא טיפסתי למשרת האדמורו"ת, נולדתי לתוכה… אבל הרמז עמוק יותר וזאת הדרך לגדלות: המשרה הזו לא שלי, קיבלתי אותה במתנה. לא חוללתי תהליך או מאמץ עצמי כדי להשיג אותה, אלא נבחרתי מלמעלה וכמו שהוא בחר בי – היה יכול לבחור בך.

הכישרון יכול לעבור

חולל הקב"ה תרגיל פשוט עם בלעם הרשע: העביר את כוח הדיבור והראייה אל האתון ופתאום האתון ראתה מלאכים עליונים שבלעם לא ראה וביטאה בפה את מה שנביא לא הצליח לבטא. וזה היה מסר מהמם: אני הלבשתי עליך את הכתר וברצותי תאבד הכול והכישרון יעבור אל הסכל בין בעלי החיים. אין מה להתגאות בכישרון, אלא ההיפך: להבין שהוא משימת חייך.

משה ידע שהמתנה אינה שלו, הוא רק שליח שמחזיק מתנת יקרת ערך להעביר הלאה. כמו שליח שקיבל חבילת יהלומים להעביר ממקום למקום. אותו שליח חף מגאווה, כי הוא יודע שהוא רק בלדר. יתירה מכך: משה ידע שכישרון הוא לא זכות, הוא אחריות. הוא ארגז הכלים שקיבלת מהאלוקים כדי להגשים את מטרת חייך, וככל שהכישרון גדול יותר כך הציפיות גדולות יותר, ולכן משה הרגיש אפילו פחות מכל אחד, כי הוא חשש שאולי אדם אחר היה עושה עם הכוחות הללו יותר ממנו.

ההבדל מהשפלות

ליקוטי שיחות יג/30: "למרות שמשה רבינו ידע את הטוב שלו שהוא גבוה במעלה מכל אדם, מכל מקום היה עניו מכל אדם, מפני שידע אשר כל מעלותיו הוא מה שניתן לו מלמעלה… וחשב שאילו היו הכוחות הללו אצל אדם אחר, היה ג"כ במדרגה זו, ואפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר ממנו".

זאת ההבחנה החשובה: ענווה היא תכונה של כח ותקיפות, בעוד השפלות היא תכונה של חולשה וכניעות. ענווה מסמלת את משה שידע לעמוד על שלו בכל העוצמה, אבל ידע שהכוחות הללו באו מלמעלה.

הענווה לא מחלישה, אלא להיפך: מעצימה את הדרישות והתביעה שלו מעצמו. הידיעה כי מה שקיבל שייך לקב"ה, מעניקה כוח אדיר, אבל מצריכה חשבון נפש עד כמה עומדים במילוי המשימה.

*

ישנה אנקדוטה מקסימה: ישנו וידאו שמנהיג אמריקאי חשוב עובר לפני הרבי. הרבי שואל אותו האם פעל משהו בעניין החינוך עליו דיברו בעבר? אותו אדם נעצר ואינו מאמין למה ששמע. הוא אומר: "רבי, אתה מדהים, זה היה לפני 19 שנה וכל כך הרבה אנשים עברו לפניך מאז ואתה עדיין זוכר על מה דיברנו?!". הרבי מביט בו ואומר: "מה ייצא לקהילה שלי מזה שאני מדהים…".

כעת נבין את השאלה הגדולה מסוף מסכת סוטה. איך רב יוסף מכיר בשבח הענווה שלו? שכן ענווה אין פירושה טשטוש הגדולה, אלא זה אדם שיודע את הצלחותיו – אבל מייחס אותם לקב"ה, לכן אמר רב יוסף: אל תאמר שחלפו הענווים מהעולם, משום שאני מכיר טובה, אני שייך לאלה שיודעים שכל מה שהשגתי היה רק ברכה של סייעתא דשמיא.

זו הדרך לגדלות אמיתית: להכיר בכוחות שקיבלנו, להשתמש בהם במלוא העוצמה, אבל לזכור תמיד שהם מתנה שקיבלנו כדי להגשים משימה. ככל שהמתנה גדולה יותר, כך גדולה יותר האחריות והציפיות מאתנו.

יעזור הקב"ה שנזכה לשלב בין הכרת הכוחות שלנו ובין הענווה האמיתית – הידיעה שהכול בא מלמעלה ושאנחנו רק שלוחים לקיים את הייעוד שלנו בעולם.